היא והרס עצמי
כשאנחנו מעשנות היא רכה.
היא מניחה את ראשה על כתפי ולוחשת מילים עדינות: אנחנו, חיבוק, כרית.
כשאנחנו מעשנות היא בלתי נשכחת: יד ימין אוחזת במצית, יד שמאל מגוננת מהרוח, פניה מוארים באש, שערה מתבדר, רוח. כשהיא נושאת אלי מבט עיניה הן כמו דוריטוס חריף אש: אני אוהבת אבל זה עושה לי דמעות.
כשאנחנו מעשנות היא צוחקת-
וכשהיא צוחקת אני לא יכולה שלא לחייך, העיניים שלה מצטמצמות סדק שחור וסדק שחור שני ופניה הן אור ואור ואור ועוד אור.
כשאנחנו מעשנות היא מספרת לי בשקט, בקול שהיה יכול להיות לחישה אם הייתה לוחשת איכשהו, סיפורים על ילדות ועל קור ויופי ושקט וקול ועשן.
כשאנחנו מעשנות היא שותקת לפעמים אבל כמו שקט של שמיכת פוך. אני תמיד מביאה מספיק חומר להיום ולמחר ולשבוע הבא כי כשאנחנו מעשנות השקט ביננו רפוי והצבעים מתכהים מעט.
כשאנחנו מעשנות היא אוהבת אותי וכשהיא אוהבת אותי אני אוהבת אותי גם. לפעמים הפיות שלנו יבשים כשאנחנו מתנשקות אבל היא כל כך רכה, רכה.
כשאנחנו מעשנות היא השמש ואני, תמיד הירח, כשאנחנו מעשנות גם אני זוהרת. ואני רוצה את זה לנצח, היא מוציאה טבעות עשן ואני מוחקת אותן עם האצבע ומביע משאלה:
תגובות (0)