הוא

לפעמים כשהיא בורחת היא מעמידה פנים שהוא רודף אחריה.

לפעמים היא יכולה לדמיין את קולו קורא בשמה. היא הוזה את הנימה, מדוייקת בין חוסר אונים לתקווה. היא מעמידה פנים שאם תסתובב הוא יהיה שם. היא אומרת לעצמה שהיא זו שבחרה לעזוב.

לפעמים כשהיא שוכבת במיטה בלילה היא מניחה את ידה על פניה, מלטפת אותן בשקט, כאילו שזה הוא. זה עור אנושי, ידיים אנושיות, הכול אותו דבר, הכול אותה תחושה. וכשהיא עושה סקס היא עוצמת עיניים ורואה אותו. תמיד אותו.

היא אוהבת לשתות קפה בבקרים במרפסת, לא בגלל הקפה, בגלל הריח, שמזכיר לה אותו; היא ממתיקה אותו בשלוש כפיות סוכר רק כדי להעלים את הטעם המר. היא עושה סיגריה ומסתכלת על השמיים, וכאילו אם רק תוריד את מבטה הוא יהיה לצידה.

היא שותקת כמעט כל הזמן. אין לה הרבה מה לומר, וגם אם היה, אין הרבה מי שיקשיב. היא אוהבת את הכוכבים בלילה, את המיטה בבוקר, את העור הרך כל כך אחרי שהיא מתגלחת.

היא קוראת ספרים, ולעולם אינה מסיימת אותם. היא קוראת ספרים, לא בשביל ההנאה, כי זו כבר אבדה לה, אלא בשביל להעמיד פנים שהיא עוד מי שהייתה. היא אוהבת אותו לפעמים, רוב הזמן היא סתם ריקה.

לפעמים כשהיא בורחת היא שוכחת מי הוא. היא שוכחת מי היא. היא שוכחת הכול. היא רואה סרטים מהסוג שהוא שנא: רומנטיים מתוקים או בדיוניים ומלאי דמיון. היא אוספת מזכרות מהחיים: אבן, עלה, נוצה, קבלה של אוטובוס, בקבוק ערק ריק. היא אוהבת לפנטז על החיים האוזלים מגופתה השרועה

לפעמים כשהיא שוכבת במיטה היא מניחה את ידה על פניה ועוצרת דמעות בכוח. היא לא לוחשת את שמו. היא לא, היא לא