דפים

הרוח ניסתה לתלוש את הדפים מידיי. היה לי קר, וכמעט ולא הרגשתי את הידיים ואת הדפים בהם החזקתי. לא הרבה אנשים עברו, אבל דפים היו בשפע, דפים היו אינסוף. הקור גרם לי לרעוד לפעמים, לפעמים להזדקף ולהחיש את מסירת הדפים בתקווה שמסירתם לא רק תסיים את עבודתי, אולי בתקווה שאנשים באמת יקראו אותם, אולי בתקווה שבאמת ינסו להשיב את האבדה. לא מזמן, או לפני הרבה זמן, אני לא בטוח, עמד לידי איש נוסף עם כמות עצומה של דפים. גם הוא איבד משהו, אבל היו לו פחות דפים לחלק לאחרים וגם לבסוף הוא מצא את האבדה אפילו בלי שמישהו יטרח לקרוא את הדפים שלו. קיוויתי שאני אצליח כמוהו, זה יספיק. לא נשארו אנשים ליד הצוקים, ראיתי אי שם עוד איש עם דפים אבל כל כך רחוק הוא היה ממני עד שהחלטתי להתעלם, הרי אני צריך להשיב את האבדה שלי, עזרתי מספיק לכולם מלבדי, בגלל זה גם איבדתי משהו. משהו חשוב. הרוח תלשה דף אחד מידיי והוא התעופף לכיוון אחד הצוקים, מתחת לצוקים גועש הים והסערה בו פראית ויפה כל כך שאפילו מפתה לקפוץ, מסקרן לקפוץ. הדף נפל לעבר בן אדם אחד, הוא תפס את הדף למרות שראיתי שבידו השנייה היתה כמות עצומה של דפים משלו, גם לו אבד המשהו הזה. הוא קרא את הדף שלי אבל וויתר, התחרטתי על זה שנתתי לרוח לקחת את הדף ממני לכיוון מישהו שיש לו כבר דפים. "חכה דקה, קראת את הדפים שלי תן לקרוא גם את שלך, תן לנסות לעזור!" צעקתי, מנופף בידיי, הדפים מוחזקים חזק כדי שלא יעופו. אמרתי לו שאני אעזור, אבל מי יודע אם אני באמת הצליח? אולי בגלל זה יהיו לי רק יותר דפים? אבל הוא זרק את הדף שלי לים, והחל לזרוק גם את שאר הדפים שלו. אחד אחד, אחר כך הוא החל לזרוק עשרות עשרות. כל הדפים נעלמו בתוך הסערה ולא נותר לו מה לעשות, לשנייה עיניו הריקות פגשו בעיני והבטנו זה בזה למשך זמן שלא ידעתי אם הוא שניות או שנים, שנינו היינו כל כך עייפים. לא הייתי קרוב מספיק בשביל לתפוס ולא הייתי קרוב מספיק כדי לבקש ממנו לספר על האבדה שלו אבל הספקתי לשמוע: "יש לך עיניים כמו שלי." הוא נפל לים. עמדתי על הצוק, איפה שהוא עמד לפני פחות מדקה. עמדתי והבטתי בדפים שנעלמו בזה אחר זה, בגלים המכים על פני הסלעים. הרגשתי שהרוח חודרת מבעד לבגדי. זרועותי רעדו בזמן שהבטתי בדפים שניסיתי לחלק לאנשים, ניסיתי לחלק לאנשים כדי שימצאו. אבל הם לא רצו לקחת, ואלה שלקחו לא קראו. ואלה שקראו- לא עשו דבר ואולי לא יכלו לעשות דבר. ניסיתי למצוא בעצמי, ניסיתי! אבל הדפים החלו להצטבר, עליהן מודפסות מילים ותמונה של אותה אבדה. יותר מידי דפים, הם כל כך כבדים. דפים לא אמורים להיות כבדים, אבל משקלם כבד מידי ובסופו של דבר אני נופל מהצוק אל אותו הים הגועש אליו כל כך רציתי ליפול אבל פחדתי. רגע לפני שאני מרגיש שאני קרוב לתשובה אני רואה את הפנים שלי על הדף שנפל איתי, יש משהו חיי בעיניים של הזה שעל הדף. הוא נראה חיי, הוא נראה כמו מי שאין לו דפים. לא הצלחתי למצוא אותו, איבדתי אותו ולא הצלחתי למצוא אותו. לפעמים נדמה שאפילו מי שראה אותו, לא ידע לאן בדיוק הוא נעלם. אבל כאשר מצאתי את התשובה, היה מאוחר מידי.