גדר

כל בוקר בקרנסיט הוא סיוט.
כאשר אתה מתעורר אינך יודע אם אתה חיי או מת, ותמיד אתה תשמע צעקות וצרחות בחוץ.
לפעמים תשמע גם בכי קורע לב, אך זה נדיר.
הרחובות בקרנסיט חשוכים גם ביום אמצע הקיץ, יש שם גנבים, שודדים וכל מיני אנשים חלקלקים.
אני גרה אצל המושל בתור עוזרת. אפילו המושל עצמו לא אדם שאפשר לכנותו "טוב", כפי שהבנתי אין אדם טוב בקרנסיט, רק הבהמות.
כל יום אני קמה בחמש בלילה ומתחילה לעבוד, אני לא מקבלת משכורת, רק מכות אם אני לא ממלאה את חובתי. אחת העבודות שלי היא קרצוף הגדר, ליד ארמון המושל יש גדר, אני לא יודעת מה מאחוריה אבל הדבר שנמצא שם גורם לקיר להראות עשוי מכוכבים, מראה כה מרהיב עד שהלב פועם בחוזקה. המושל תמיד מצווה עלי בקול קודר וקר:" אליס, תלכי לקרצף את הגדר עד שכל אבקת הנוצצים הטיפשית הזו תרד." ואני מסכימה.
אף פעם אחת הכל השתנה.
הלכתי ברחובות קרנסיט במהירות האפשרית, ותוך כדי כך הבטתי לצדדים בסקרנות.
אותו היום היה שונה מהאחרים, מעט מוהר יותר, כך שיכולתי לראות הרבה יותר טוב.
אבל מה שראיתי לא היה טוב כלל וכלל.
באחת הסמטות שעליה כמעט חלפתי יד ימינו של המלך התנשק עם אישה אחת.
"או, שלום קווינסון." הוא הסתובב ובעיניו מבט פראי.
"את לא תספרי, נכון?" הוא ניסה להראות פחות חלאה ממה שהוא, זה לא הצליח.
"אני אחשוב על זה. מה אם אשתך?" שאלתי בעוקצנות.
הוא מלמל משהו לא ברור כלל והאישה משכה אותו לנשיקה נוספת.
גלגלתי עיניים והמשכתי ללכת לעבר הגבול, שם הייתה הגדר.
סביב הגדר היה דשא ועצים, דבר נדיר בקרנסיט. אני נגעתי בדשא בעדינות.
הוא היה מעט רטוב ונעים. נשכבתי עליו והבטתי על הגדר.
הגדר הייתה נוצצת מתמיד, נמשכה עד השמיים כנראה, לא ידעתי ממה היא עשויה אך הרצון לדעת היה בלתי נסבל. כמתי ונגשתי בזהירות לגדר. אולי אם אנסה היום לעבור דרכה, אני יצליח.
הושטתי יד חיוורת ונגעתי בקיר. היום הוא היה נוזלי! היד שלי עקצצה מעט, והחלטתי שאני חייבת לדעת מה מעבר לגדר. אך מה אם חובתי? מה אם העולם שם גרוע יותר? אם כך אני חייבת לגלות. רגע לפני שרציתי להיכנס שמעתי קול. "עצרי!" היה זה קולו של קווינסון, והוא היה זועם. הוא תפס בזרועי ומשך אתי לכיוון הארמון. "עזוב אותי!" יללתי ודרכתי לו בשיא העוצמה ברגל. הוא זעק מכאב ואני ברחתי לכיוון הגדר.
"אני אספר הכל למלך!" אז דווקא די טוב עכשיו להימלט, לא? נפלתי.
רגלי נתפסה בשורש של עץ ואני נפלתי לתוך הגדר.
הרגשתי שאני נחנקת, לא היה אוויר. הייתי מטושטשת בצורה כה מחליאה.
סובבתי אט אט את ראשי וראיתי יצור מכונף לידי. זאת פיה. לא כך דמיינתי פיות.
הפיה הייתה הרבה יותר יפה. שערה הזהוב היה ארוך במיוחד, בתוכו שזורים פרחים משלל צבעים. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה וכנפיה, הדקות ככורי עכביש, הטילו צל על פני.
"אני… אני." מלמלתי. היא נגעה בשפתיי. "אני אמות?" נאחזתי בגרוני, המחסור בחמצן העיק עלי. הפיה נגעה במצחי בעדינות.
ופניה היפות והעצובות היו הדבר האחרון שראיתי.
היה שווה לעבור את הגדר.