ביוגרפיה שכתבתי בעצמי על הביטלס/ חלק ארבע עשרה.

פרק ארבע עשרה:
האלבום הבא של הלהקה נקרא "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" ולא ילד, אל תשאל אותי למה קוראים לזה ככה כי זה כמו לשאול את הדודה השמנה שלך למה היא שמנה!!!
ועכשיו תשתוק!
בתקליט הזה מובאים הביטלס לא כמו שהם היו בעבר עם חליפות, תסרוקת פיטריה ונעלי עקב. בעצם….אהה.. הם כן לבשו חליפות והיו מסורקים באותה צורה ועדיין היו להם נעלי עקב..
אבל זה לא היה אותו הדבר!!!
בעטיפת התקליט לג'ון לנון יש כבר את המשקפיים העגולים המפורסמים ולכולם יש שפמים, והחליפות שלהם לא בצבעי שחור ואפור, אלא בצבעים צבעוניים וצורה שדמתה לחליפות כמו של סא"לים. עם כל התגים והחבלים שאין לי מושג למה תולים חבלים על חליפות לעזאזל.
אבל בואו נתמקד קצת יותר באופי ולא בטופי. כן ילד…תפסיק ללעוס לי מול הפרצוף את הסוכרייה שלך כמו איזה פרה!!
ועכשיו,
הבא ואספר לכם סיפור נחמד:
"סרג'נט פפר", כפי שהוא מכונה בקיצור, הוקלט כאשר תופעת הביטלמניה כבר לא הייתה באופנה. ההופעות נמאסו על חברי הלהקה, והם החליטו לשבות מהופעות (כי ג'ורג' טען שהופעות מתחילות לעשות לו אלרגיות) . בין הסיבות לכך היה העניין שג'ון לנון אמר: "אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו".
אמירותיו של הטמבל הזה באחד מראיונותיו הרבים באותה התקופה עוותו והתפרשו כזלזול בנצרות; מדינות נוצריות/דתיות שונות רצו להחרים את הלהקה!!! (ועכשיו בואו נגיד כולנו יחד ילדים:" יופי ג'ון" מוכנים? שלוש ארבע ו:" יוֹ-פִי ג'וֹוֹוֹוֹןןןן")
יחד עם זאת, האריסון ולנון טענו כי על הלהקה להפסיק להופיע בגלל שלא היה אפשר לשמוע את המוזיקה (או את מה שהחבר'ה צעקו אחד לשני בעת המעבר בין שיר לשיר, וזה עורר בעיות רבות כגון השיחה הזאת:
פול- "ג'ון! מה השיר הבא?"
ג'ון- "למי קראת ארובה!?"
פול- "אני לא דיברתי על ריבה…"
ג'ון- "אתה בעצמך פרה אדומה!"
פול- " מה הקשר לחם עם חמאה!?!?"
ג'ון- אוףףףף (מנענע את ראשו)….מה אתה רוצה יא נודניק?"
פול- "אני שואל מה השיר הבא!!!!!"
ג'ון- " אהה….ג'ורג' ראשון במקלחת"
ג'ורג'- "מי קרא לג'ורג'?"

את חוסר יכולת השמיעה הזאת גרמו לא אחרות מלבד המעריצות הצורחות (הא! עוד חרוז!! בטח שזה חרוז! ילד, עוד הפרעה אחת ואני מבטיחה לך שהרוח של ג'ורג' האריסון תרדוף אותך לנצח!!!)
ג'ורג'- "מי קרא לג'ורג'?"
למרות שפול מקארטני התנגד ורינגו התאדש (מלשון אדיש, ויש מילה כזאת!!) הוכרזה הפסקה.
עם הפסקת ההופעות, יכלו הטוב, הרע, המכוער והאחד שלא יודע לשאול להתפנות בפעם הראשונה מאז שג'ון אמר "הנני מכריז בזאת! על הקמת להקת הרוק אנד רול בעיר ליברפול! היא להקת רוק אנד רול!" לתכנון מדוקדק של תקליטם הבא (מועדון הלבבות הבודדים של ס.ג.ט פפר) שהיה אמור לכלול שירים המתארים את הילדות שלהם. אבל כפי שהתגלה בסוף תהליך היצירה, התוצאה הייתה שונה לחלוטין.
החופש להקליט ללא ההופעות שהעיקו עליהם נתן לכל אחד הזדמנות להתנסות באמצעי הקלטה חדישים ומחודשים ובהרגלי עבודה שונים באולפן הקלטות (כמו לעשן, לפצח גרעינים ולירוק). ובסוף התהליך, חלק משירי האלבום הם בעצם ערבובים בין כמה הקלטות של אותו השיר. בין השאר נעשה שימוש באלבום בחיבור ישיר של גיטרת הבס לאמצעי ההקלטה. וזה בטח כי לפול לא היה כוח שלא שומעים אותו… בתחילת הניסיונות להקלטת השירים הוקלטה גיטרת הבס בשירי הלהקה בעזרת מיקרופון רגיל. באלבום הזה חוברה הגיטרה למכשיר ההקלטה באופן ישיר, מה שגורם לנגינה להישמע מעט מלאכותית יותר. ותאמינו לי, נראה לי שזה סיפק יופי יופי את פול.. בהקלטות נעשה שימוש בתיבת אפקטים וידית טרמולו לגיטרה. (ואם אתם לא יודעים מזה "טרמולו" תחפשו בויקיפדיה, אבל נראה לי שזאת הידית ש ניראת כמו הידית בשירותים שמורידים איתה מים.. או הרשע ב"גיבן מנוטרדם") בנוסף לכך הוקלטו לאלבום כמה כלי נגינה שלא היו נפוצים ברוק כגון קלרינט (תנסו להיזכר בחתול מפטר והזאב), נבל (אם אתם לא יודעים מה זה אז חבל לכם על הזמן) סיטאר (כלי שעושה את הצליל הידוע שמאפיין את ההודים), וקולות של חיות (האחים שלכם הקטנים)
והינה סיפור קצר שמוסר ההשכל שלו יהיה "אל תנסו את זה בבית אלא אם אתם תמיד רציתם להרגיש איך זה כשמתחשמלים"
אז הלהקה ומפיקם המוזיקלי, ג'ורג' מרטין (נעים להכיר), עשו וניסו ניסיונות רבים גם בטכניקות ההקלטה (והינה מגיע המתח!) והחל בזה שג'ון ישב עם חבריו בשעת התה וחשב על הדבר המשוגע הבא שיעשה ובלי לחשוב על תוצאות עתידיות, הוא טבל את המיקרופון בחלב. אבל כאן מגיע הקטע שהשמטנו מהסיפור כי חששנו שיש ילדים בקהל כאן שפוחדים מגושי נזלת ענקיים ולא רצינו להסתכן, אז בסוף מה קרה? בסוף ג'ון לא הספיק לייבש את המיקרופון וכבר הגיע האיש המלחיץ שאמר שאין זמן ושיש לו יום ארוך ושהוא רוצה לסיים עם זה כבר. אבל למזלם של הביטלס, החלב במיקרופון דווקא עזר להם ליצור את הקול הייחודי שנשמע בשיר "Lucy in the sky with diamonds."
רק אם התעניינתם-
למשמעות העטיפה יש פירושים שונים ומשונים. היא מורכבת כאשר במרכז עומדים ארבעה חברי הלהקה, לבושים בחליפות מהודרות של מפקדים ומעוטרים בשפמים וסביבם מספר גדול של פרצופי אנשים וחפצים שונים, בין האנשים המופיעים בתמונה ניתן לראות את: אלברט איינשטיין, פרד אסטר, ויליאם ס. בורוז, אוברי בירדסלי, לני ברוס, מרלון ברנדו, מרלן דיטריך, בוב דילן, ג'יימס דין, אלדוס האקסלי, אוליבר הארדי, אוסקר ויילד, ג'וני וייסמילר, הרברט ג'ורג' ולס, שירלי טמפל, קרל גוסטב יונג, סטן לורל, לורנס איש ערב, דייוויד ליווינגסטון, מרילין מונרו, קרל מרקס, סטיוארט סאטקליף, אדגר אלן פו, זיגמונד פרויד, לואיס קרול, טוני קרטיס, ג'ורג' ברנרד שו, קרלהיינץ שטוקהאוזן ודילן תומאס. בתמונה המקורית מופיע מהטמה גנדי על העטיפה, אך חברת התקליטים חששה כי הקהל ההודי ייעלב ולא ייתן לתיירים בריטים לבוא להודו, ולכן הוא נחתך.
עוד על פול מקארטני מת- באלבום הזה יש יותר מכל האלבום אחר נראה לי רמזים למותו. הינה אחד שלדעתי הוא ממש מגניב: שבעטיפת האלבום יש תוף ואם תשימו מראה שתחצה אותו לשני חלקים תוכלו לראות משפט שהתקבל שיכול אפילו לגרום לפילים לסמר שיער! והמשפט הוא כזה "He Die" וחץ מופנה לפול. חוץ מזה יש גם את כף היד מעל ראשו של פול שמסמלת מוות ואם תשאלו אותי, אין לי מושג איך כף יד קשורה למוות! מלבד זאת, ליד הביטלס עם החליפות נמצאים הם עצמם רק כשהם צעירים יותר. רינגו משפיל את ראשו מטה ופול שם יד על כתפו ומנחם אותו. יש כאלה שאומרים שרינגו מתאבל על מותו של פול והרוח של פול מנחמת אותו, אבל אם תשאלו אותי באמת שאין לי מושג למה שהרוח של הגויה המסריחה הזאת תבוא ותנחם את האבלים!? בכל אופן, יש עוד הרבה מאוד טיעונים, אבל אנחנו רוצים להמשיך בסיפור שלנו… ועכשיו נעבור לפרק הבא…