בו

אז חזרתי.
מתה מתמיד וכואבת ושרופה בבשר עד העצם, עד הפאקינג עצם.
חזרתי לספר שרע שם.
רע שם. ממש.
בעולם החיצון הזה שחשבתי שאמצא בו נחמה. בידיים. בגברים הנהדרים שהושיטו לי יד והצמידו לי את הראש לכרית כדי שאירדם.
חשבתי, אז חשבתי.
והחיות שבי יצאו לאור אל מול עיניכם הנוצצות והמשתאות שראו אותי קמלה ואז זורחת כאילו דבר לא נגע בי מכל זה.
ואתה במיוחד. כן אתה.
אתה שלא תקרא את זה כי זה משעמם מידי , מסתורי, כי אני עמוקה מידי מכדי שתוכל להכיל.
כי אמרת שמרוב העומק יישאר בי בור. וצדקת. יש בי בור. אחד כזה שאפילו גאון מקסים כמוך לא יכל להסתיר או לכסות בברזנט יפה או בוץ. בור כזה שלא יכולת להציל אותי מצלילה לתוכו ונחיתה לא מוצלחת על הישבן.
חיכיתי שתאמר את זה, בשיא הכנות. חיכיתי שתאמר לי שאני לא שווה.
לא שווה את ההצלה. מה שהבנתי כשפתאום הרמתי את הטלפון להתקשר אליך, כמה שאני לא שווה את ההצלה. ואז יצא לי "נפרדים?" כזה בטון של מפגרת שבולעת לעצמה את הדמעות למרות שלא בלעתי כלום.
יכולתי להרגיש את הלב שלך, זה שהיה בכוננות כל החיים איתי, משתחרר ומתפוצת מהקלה ומאושר תהומי. יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה. והכל טוב ובסדר וגם לא מזיז לי בכלל כי ידעתי שאנחנו לא מתאימים עוד בסקס הראשון כשהבטת בי בפרצוף עקום ומתנצל של "זה מה יש תתמודדי." ידעתי שאין לנו מעל לחודשיים.
וגם לא סבלתי את הריח של הבושם שלך אבל בעיקר לא אותך.
נפרדים. ענית בנאיביות חצי שאלה חצי הסכמה.
נפרדים.
עד עכשיו אני תוהה אם זה באמת היה בזבוז זמן כמו שהרגשתי שזה היה כשניתקתי לך. אם באמת כל זה היה רק זמן שלקחת לי, או זמן שהעברת לי בנעימים ?

אז חזרתי.
חזרתי למחשב וללכתוב ולשתף דברים שעל הזין שלכם ולהיות בוטה פה כי בבחוץ אני כל כך עדינה ומתוקה שזה לא יאומן.
ברכבות מפה לשם, קטנה עם משקפיים והמון שנאה וכעס ובעיקר פחד בלב.
חזרתי לאהוב את עצמי בעיקר כי מה יש חוץ מזה?
אה, וגם לשנוא את עצמי.
כי מגיע לי.