אני אהיה בסדר

אני בסדר. הדם החל לצאת. זה תמיד כל כך מפתיע לראות את הטיפות הקטנות שלפעמים הופכות לנחלים מזעריים על פני העור. אבל אני בסדר. אני בוהה בעיניים מפוחדות, בראש מלא עד גדותיו באדרנלין ונושמת נשימות עמוקות ורועדות. העולם לא תמיד יוצא כמו שציפית, ואם אתה לא שייך אז לפעמים דברים קצת יוצאים משליטה. קצת. העור על היד שלי, צבע לבן כקיר, כמה שירדו עלי בגלל צבע העור שלי. אני נזכרת בכל מה שאמרו לי אי פעם. עוד חתך. אני אהיה בסדר. הנשימות הופכות להיות הרבה יותר קשות ואני מרגישה קור בכל סנטימטר בגוף שלי ואני מנסה לא להרגיש שאני מאבדת את הנפש שלי אי שם במרחב הקיומי. ברגע שאחליט שזה מספיק אני אזרוק את המספריים כמו שזרקתי את כל שאר החפצים הקודמים. הפעולה של הזריקה היא זאת שגרמה לי להאמין שהכל יהיה בסדר, כאשר בעצם להשיג משהו אחר לא הייתה בעיה כזאת גדולה בשבילי. חוסר המשמעות של הטקס הקטן הזה לא חלחלה בי אף על פי שניחשתי שכל מה שאני עושה זה סך הכל נסיון נואש לחיות ולהמיר את הסבל למקום אחר. אני חשבתי שזה יקרה מקסימום פעמיים. לא יודעת למה חשבתי שלי יהיה קל כל כך להפסיק בהתחשב בזה שאני בן אדם של טקסים, שנאה עצמית והתמכרויות לשטויות. כל מה שקרה קורה בשניות ואני מחזירה את המספריים למדף, מוחה את הדם בפיסת נייר ושמה תחבושת. אני בסדר. ההורים בבית, הדלת של החדר שלי פתוחה ואני משתתקת ושומעת את אחי משוחח עם אמא על הציור שלו. אני נאנחת ומקווה שאני אפסיק עם זה לפני שזה יתדרדר. אני קמה, כולי רועדת, ונגשת למראה. זה ממש מצחיק לנסות להפסיק לחשוב על עצמי רע בטענה שאני פתטית ומטומטמת זה כמו שיהיה לך קר ותנסה לשפוך על עצמך מים קרים כדי להתחמם. חסר הגיון, מיותר וטיפשי. אני בוהה במראה ומלטפת את הלחי שלי, מנחמת את הילדה שפעם הייתי. "את תיהי בסדר." אני אומרת בנימה שטותית, ידעתי שאני משקרת לעצמי. "את תמיד בסדר.."