אור

אני מניח שאת האור עצמו בני אדם רואים רק פעם בחייהם. אני כבר לא בטוח אם ניתן לקרוא לשלב בו הם רואים את האור ל"חיים". לפעמים הם רואים את האור בעצמם, לעיטים באחרים אבל לא כולם יכולים פשוט לראות אותו. אני ראיתי רבים שאמנם לא ראו, אך הרגישו. הם הרגישו כאשר למישהו יש אור, כאשר מישהו מייצר אור סביב עצמו ובמקרים נדירים גם מפיץ את האור גם לאנשים שסביבו, גם אם לפעמים בכלל לא מגיע להם. ואני גם מניח שרבים האנשים שלא יבינו מה הוא האור בכלל, ייתכן כי יחשבו שיש קשר לדת או לטוהר דם. בני אדם תמיד המציאו הצדקות לכל דבר, ובדרך כלל הכל הסתיים במוות. אבל כמה מדכאת המחשבה, שדווקא האור הכי חזק.. מוקף בגלים של חשכה.

~~~

ליז עמדה בחדרה והרגישה שהיא נחנקת. היא חשבה לעצמה זאת בזמן שהדמעות יצאו מעיניה בפרצים שהפחידו אותה והזכירו לה בחילה.היא אחזה בגרונה עד שהרגישה שהיא נחנקת גם פיזית, היא החליטה שהכאב הנפשי אוהב שליטה קצת יותר ממה שהיא רוצה להרשות לו, או הרבה יותר. היא הרימה את פניה וראתה את עצמה במראה אך לא הזדעזעה לשם שינוי מהפרצוף העייף והמטריד של הנערה הלבושה בבגדים ביתיים (משמע בגדים שהם בהכרח מכוערים). היא ראתה שעיניה שוב קיבלו גוון משגע של ירוק, כזה שיש לחתולים אחדים, לחתולים שאנשים פוחדים מהם כנראה מהסיבה הזאת בדיוק. ליז צחקקה לעצמה, מנסה לא לחשוב על כך שהיא בהחלט יצאה מדעתה, וחייכה למראה, מלטפת קלות את הלחי של עצמה. "אני נראית כאלו לקחתי סמים." היא הורידה את החיוך מפניה מכיוון שאפילו הבדיחה העלובה שבדרך כלל הייתה מצחיקה את החברה הכי טובה שלה, לא שעשעה אותה. היא התיישבה על הרצפה, היא ניסתה להתיישב בקלילות אך זה נראה יותר כמו נפילה. ליז אחזה בפניה, מתמקדת בנשימות סדירות. אצבעותיה היו קרות אך לא במפתיע כאשר נגעה בפניה האדומות מבכי, הקור היה נעים ועזר לה להתרכז בנשימה. היא תהיה בסדר, ליז הרי תמיד הייתה ותהיה בסדר. זה היה מטומטם, אבל לליז נוצרה בעיה אמיתית לבקש עזרה לאחר שהטיימינג שבו הכו בה גלי הדיכאון היה תמיד גרוע, היא ראתה שהאנשים שלהם היא יכולה לספר לא מסוגלים להתמודד עם משהו בעצמם ולכן שתקה. ליז בהחלט הייתה טובה בשתיקה. בבית הספר השתגעו על השתיקה, היא תמיד קיבלה כל מיני שבחים על ההתנהגות הדהימה שלה גם אם הציונים במקצוע אחד לא היו משהו, הם מאוד אהבו את אלו שלא התבלטו במיוחד. בבית אהבו שתיקה מסוג אחר, אהבו שתיקה בנוגע לדברים שצריכים, דברים שעולים כסף ודברים שצריך להקדיש להם זמן פנוי. האם לליז זה הפריע? הפריע לה רק זה שחסרים לה כבר דברים בסיסיים שלהורים שלה אין סבלנות לקנות, אבל למעשה לא היה לה אכפת כל כך. היא התרגלה לא לקבל יותר מאשר לקבל ולכן לה כן הייתה סבלנות. אם סבלנות יכלה להרוג בן אדם, היו רגעים בהם ליז גססה. האם היו לה חברים? או בטח שהיו לה, בשפע. אבל לליז תמיד הייתה בעיה לקרוא למישהו "חבר" היא לא הייתה בטוחה מה ההגדרה המדויקת, היא גם לא הייתה בטוחה שההגדרה שהיא בחרה לכך הגיונית והיא לא הייתה בטוחה שהיא יכולה לסמוך על מישהו- אף לא על בן אדם אחד, לגבי כל הבעיות שלה. היא הצליחה להרגיש איך זה, לסמוך על בן אדם, אבל אחרי שהבינה שמצבו גרוע יותר משלה היא החליטה לעזוב- כדי להבין שהידיד הנוסף שלה גם מצבו גרוע. ליז גססה. ליז הייתה זקוקה נואשות לעזרה, כאב לה על אחרים, כאב לה על עצמה וכאב לה שזה העולם שלה, שזאת המציאות העלובה של חייה, שבה לחברים שלה יש הכל ולה אין, או חברים שאין להם כלום והמעט שיש לה נותן לה רגשות אשם. היא נקרעה מתוך הצורך להתחשב בכל אדם ואדם, היא נאבקה במאבקים שלהם, ניסתה לנצח במלחמות שלא שלה. למרות שהיא רצתה שהם יבינו את הכאב, למרות שרצתה שיראו שרע לה… היא עדיין נאבקה למענם. היא עשתה זאת כי החליטה שלאף אחד לא מגיע להרגיש רע, עדיף שאף אחד לא יבין את הכאב שלה. והיא הייתה כל כך סדוקה והדבק שהיה עשוי מתקווה היה רק דבק שמעורבב בשקרים לבנים, שקרים שחורים ושקרים אדומים כמו דם, הדבק אהב להתפורר והיא נאלצה להשתמש בו שוב ושוב. ליז רצתה ליפול לתוך משהו רך, לשקוע בשינה עמוקה ולהתעורר כשאין יותר סיבות לכאב. אבל היא הרי הבינה כנראה, שדווקא זה מה שמפחיד אותה. התיאור של מה שרצתה היה דומה מספיק למוות כדי שתשכנע את עצמה לקום, תשכנע את עצמה להתלבש ותשכנע את הליז המיואשת שבה לשרוד. היא רצתה לחיות ברגע שזה יעבור, היא רצתה לחיות. אבל לעיטים נראה כי קשה ברמה שהיא לא מסוגלת לשאת יותר. ברגעים כאלו האור של ליז היה דומה לנר, כאשר היא ישבה וכולם דיברו על הבעיות שלהם והנר חימם את כולם, אבל לאט לאט הוא החל להיגמר. ליז רצתה שיהיה קצת פחות כאב, אבל היא רצתה.
ליז לא תמיד קיבלה את מה שרצתה.