תקציר

"תקציר?! איך לעזאזל אתה מצפה ממני "לתקצר" לך את חיי בשעה.. אתה לא מבין שהיו לי חיים מורכבים שעברתי הרבה בחיים! איך אני יכול לספר לך את כל חיי בשעה כל הילדות הצבא, העבודה, והכל שעה אחת" המשכתי לצעוק עליו לא זוכר אפילו מה אמרתי לו.
כל מה שאני זוכר הוא, שהוא ישב בקור רוח מוחלט ואף שריר לא זז לו בפנים. הוא יתעלם ממני, ורק לקח טוש וכתב מילים רנדומליות על הלוח המחיק שמולי, ואני לא ייחסתי להם חשיבות.
שתלטן, אמיץ, מנהיג, חזק, כריזמטי, רהוט, גאווה, זקוף ועוד הרבה
כשנגמרה השעה הוא פתח סוף סוף את הפה ושאל אותי "אתה יודע מה משותף לכל אלה?" "למי?" שאלתי לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, כי הוא קטע אותי באמצע משפט. הוא לא יתרגש והצביע על הלוח. רק אז בעצם התפניתי לבחון בתצומת לב את המילים. "לא יודע!" אמרתי בכעס, אני שונא שקטעים אותי באמצע המשפט. הוא ראה שאני כועס אבל אמר בקול שקט, "תסתכל עליי רגע" "מה?!" נהמתי, ורק כאשר לכד את מבטי הוא אמר "אתה". נשמתי עמוק, חייכתי וקראתי בלבי בשקקה מילה אחר מיליה את כל המילים שהיו רשומות על הלוח. זה לקח לי כמה דקות, כשסיימתי הבטתי בדלת, הוא מיד שם לב והושט את ידו ללחיצה. אחרי שלחצנו ידיים יצאתי מחדרו שעל פרצופי מרוח חיוך גדול…