סדן על כתיבת עגנון

לאחר תקופת ההשכלה שיוצריה ביקשו להתנתק מהעיירה היהודית וביקשו ליצור דור חדש. מגיע עגנון ש"שופך אור על הקפוטה", הקפוטה בעיני סדן מהווה סמל לעולם היהודי הישן, עולם העיירה, השטעטל. עגנון נוקט בעמדה זו. אם עליו לבחור בין ה"מעיל הקצר" המסמל את ההשכלה ל"קפוטה" הרי שהוא בוחר בקפוטה.
מנדלי ורבים בחרו לתאר את העיירה בדרך של סאטירה. בצידם היו גם התלושים ש"התפקרו" ועברו למדינות המערב. כמו מי שכתבו את "מחניים" או "עורבא פרח".
דב סדן אומר כי שלושה דורות של יוצרים יצרו משבר במוטיב היסודי של עולם העבר ועגנון הוא זה שחולל את המפנה. סדן מכנה את הרוח שלו כ"רוח רומנטית" הבאה בצורה של רוח מרגוע והשלמה ומגדיל עשות כאשר הוא מכנה אותה ספרות חסידית ונאו חסידית, אינדווידואליסטית: "טוב לו בבית אביו, בצל המורשה" ועוד דימוי "הוא חופר בבית הקברות של העיירה ומגלה גנזי קדומים". יש הערצה לסב היהודי כמו למשל ב"השנים הטובות" אך שלא כמו ב"חמדת" שם יש נקודת זיקה בינו לבין סופרי "הבדידות" של אותה תקופה.
לשונו של עגנון משרתת את היטב את מטרתו וכתיבתו הנוהה אחרי "היכלות החיים ששקעו", כלומר אחר העבר, הוא יוצר באמצעותה הווי רב גוונים שיוצר אורגניות עם התקופה ושיש בה חידוש. ראיית נוף וטבע יוצרת הקבלה בין הגיבורים לבין המציאות, תיאורים משרתי עלילה. למשל השמיים אינם שמיים אלא נתיב עליון והארץ היא עולם שפל. הטבע נראה כאדם מישראל המחוייב במצוות… כך למשל רב יודיל החסיד רואה את האור הגדול כמשהו רוחני מלא סמליות.
הראייה של עגנון משולבת עם עולם העבר. כך עולה גם מידת התמימות, אך גם ביקורת נסתרת שמגיחה ועולה. אי אפשר לדעת לפי הכתיבה אם יש כאן תמימות או ביקורת שנונה. כמו למשל בדיחה יהודית שיש בה מן התמימות אך במבט שני יש בה מן הערמה…
כך שאפשר לראות את הסיפור בכפל ראייה בין כוונת אידיאליזציה ליצר הביקורת. המחבר נותן לנו את האפשרות לפרש את הסיפורים לכאן ולכאן. כך למשל אפשר לראות את סופו של ר' יודיל בצורה טראגית או אחרת.
כך או כך אומר דב סדן אפשר להבין שהמספר מבקש לברוח לעבר ולתמימות וגם אפשר להבין שהוא נוטה להומור ומצד שלישי שאין כאן תמימות מוחלטת. ייתכן שיש כאן מה שנקרא "עורמת התבונה" כוונה גלויה בצד כוונה מוסחת כמן דרך עקיפין.