הנודד

הירח והשמש כבר הספיקו להתחלף פעמיים, לפני שעצרנו בפעם הראשונה.
סתמתי את פי לאורך כל הדרך, על אף שכל צעד כף רגלי הרגישה כאילו הולכת היא על אלפי גחלים לוהטות, לוחשות לה לוותר.
גרוני יבש וסדוק, מרגיש כאילו קיבל כבר את תכונותיו של החול הסובב אותנו. וזה מוזר, כי לא פציתי את פי, אף לא לרגע אחד.
גם אבי לא. צעדנו בשקט מוחלט ובכך שמרנו את מעט הרוח שעוד נותרה בתוכינו, ושימשה לנו רוח גבית.
פחדנו, לתת לנשמה ולו פתח קטן, דרכו תברח מגופנו לעד.
צעדנו, בדממה הרועשת של המדבר הגדול, הקשבנו לסיפורים של גרגירי החול שנישאו ממרחקים, דרך כפריהם של החרקים הקטנים.
השמש דיברה איתנו אף היא, והבטיחה שתאיר לנו את דרכינו, והירח ציווה על הכוכבים לעזור. הבחור הגדול לא דיבר יותר מידי, כהרגלו, אבל די בשתיקתו בכדי להשרות שלווה.
"שתה", פקד עליי אבי באותו מוזג קצת מים מהמעט שיש לנו. הם היו חמים וטעמם בוודאי היה חולי, אך בשבילי זה היה כאילו נהר הנילוס בכבודו ובעצמו נשפך אל תוך גרוני, מטהר ומחייה אותו.
דודי אחמד, סיפר לי פעם על אדם שחזר לחיים, ככה בוודאי הוא הרגיש.
גם אבי שתה, אמנם פחות מהקצת שאני שתיתי כי באמת נשאר מעט, והדרך עוד ארוכה. לא לקחנו הרבה, הזמן היה אפילו יותר מועט, היה זה לילה שקצת קשה להסביר עליו במילים ואעשה זאת מאוחר יותר. לעת עתה, מוטב שאנוח.
וכך נשכבנו יחד, מתחת לשמיכת הכוכבים.

כל בן אדם הוא כוכב? ולמה לא? אנשים נופלים בתדירות גבוהה יותר ממה שאנחנו חושבים. ולא סתם בכל האסונות השמיים בוכים.
והרי מה מסתורי כל כך בכוכבים? שקשה להגיע אליהם, לנפש שלהם. אבל כששני כוכבים מתנגשים לפתע, במקריות אקראית (ואולי גם בזה הטבע מתערב) הרי שנוצר פיצוץ. פיצוץ שיכול ליצור גלקסיות שלמות, או להחריב אותן. והפיצוץ של אדם וחווה היה פיצוץ עוצמתי ביותר לוודאי, הרי שיצר את מערכת הכוכבים היפיפיה הזאת, שאנחנו מרחפים בה.