בראשית

בראשית.
תמיד אני נזכר לחזור לשם. יש משהו בספר "בראשית" ובתיאוריית "המפץ הגדול" שעושה לי סדר בראש. זה מתחיל בכניסה למשהו טהור, ראשוני, משהו שעוד לא הייתה לו הזדמנות לחטוא ועוד לא הייתה לו הזדמנות לעשות טעות. מין מצב של כאוס שליו, "תוהו ובוהו", "סינגולריות כבידתית", משהו מופשט, בלתי נתפש, שקט, אמיתי, פנטסטי.
ואז, זה קורה. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, וחושך על פני תהום, ובפרק זמן של שנייה כפול עשר בחזקת מינוס 35 היקום מתרחב לגודל בל ייאמן.
והנה עוברות מיליארדי שנים כימים – ואיך נדע? אולי במצב בו אין נפש חייה, או מיקרו-אורגניזם לכל הפחות, מיליארדי שנים באמת עוברות כימים אחדים. הרי מי יהיה שם בכלל כדי לשפוט כמה זמן עבר? ולאחר ימים ארוכים שנראו כמיליארדי שנים, הנה יצורים חיים ונושמים – עצים, אלמוגים, פטריות, שיחים, חרקים, זוחלים, יונקים, קופים – וכל אותו זמן חטא אחד לא נחטא וטעות אחת לא נעשתה.
ובכל זאת, הטוהר עדיין נשמר. אמנם, לא כטוהר ימי בראשית, אך טוהר מסויים ללא ספק. הנה בא היום השישי, או לפני מאתיים אלף שנים לכל היותר, וצץ לו האדם הראשון, הלא שמו הוא אדם.
והנה עברו להן אלפי שנים ועשרות אלפי שנים והאדם חיי וצד וליקט ואכל מפרי עץ הדעת והתחיל להתלבש, או שסתם היה לו קר, ולכל הפחות הצליח להגר למקומות קרים ביותר בזכות בגדיו.
ואף על פי כן, חטא אחד בוודאי לא יכול להרוס כל אשר נברא, ואיזה חטא – בסך הכל, בגדים אינם רעיון כל כך רע. אך לבסוף האדם התיישב והתחיל לעבד את האדמה, בנה ערים, ישובים, מצודות, טירות, התפשט לכל קצוות הכדור (וגם חזר, כי בכל זאת מדובר בכדור), והחטא המשיך לגדול והיה נורא.
והיום, כשאני מנסה להבין את הסכסוך הישראלי פלסטיני, לפענח מערכות פיסקאליות של פיננסים, ללמוד את אופוס מספר 53 מתוך סונאטה מספר 21 לפסנתר של בטהובן, לאפות פשטידת פלפלים חריפה במיוחד, לחבר את המחשב לאינטרנט מחדש, לכתוב שיר אהבה, לשנן חומר לבגרות בתנ"ך, לגבש דעה לגבי נושא חברתי-כלכלי שנוי במחלוקת, לא להירדם בקו 55 לקרית אונו, או אפילו סתם להירדם בלילה, אני אוהב לזכור לחזור לשם.
לטוהר של התוהו, של הסינגולריות הנשכחת, לפשטות. אני תמיד מוצא שלווה
בראשית.