אפופטוזיס

ישנה נשורת בכל דור ודור. תמיד אלה שדמם פוחת הולכים ונעלמים. כי אין צורך בדם של פרזיטים. אין צורך בדם שעבר זמנו, שיותר אינו יכול לזהור, לעולל תעלולים, להשתנות או להכפיל את עצמו.
תמיד, לאורך השנים, אלו שנשאו את הדם הפוחת מצאו עצמם מנודים. ולא הייתה זו החברה שנידתה אותם ממנה, אלא הם עצמם היו המנדים. בחסרות אונם, בישניותם, בארכאיותם, חשו אלו שדמם פוחת את הצורך למשוך את עצמם מטה, אל חור הניקוז ממנו נשאבת ויוצאת הבררה האנושית החוצה, ובכך שהוציאו את עצמם, ניקו מקום לאדם ראוי יותר להיכנס בו ולהחליף אותם.
כזו היא דרכו של הטבע. העלובים יודעים להוציא את עצמם החוצה כדי שהאיתנים יפרו. זהו מנגנון של התאבדות מתוכנתת מראש שטבוע בנו בבני האדם – כמו גם בכל שאר ממלכות הטבע – המנגנון של הרס עצמי ברגע שזיהה היצור שערכו לחברה אינו עוד.

בבוקר של שלישי זיהה משהו בפנימיותו של הפקח בני קרוף שהזמן כבר איננו זמנו. זו הייתה כבר הפעם השלישית, מאז שנפתח החודש, שהוא דפק ריפורט לאוטו שחנה באמצעות אפליקציה, וכעת הוא זומן לדין משמעתי מול נציגים בכירים במחלקת התנועה של העירייה. בדרכו לשם, דרך שדרות של שקמה ופיקוס, לאורך מעברי חצייה, לצד טורים של מכוניות חונות, עיניו סקרו בעצבנות את השמשות של המכוניות הללו, וכשהן איתרו שמשה ללא תו חניה, היד שלו משכה עט, נמתחת כמו קפיץ, בעוד השנייה מגששת בתיק האחורי אחר פנקס דוחות. עיניו התכווצו והתבייתו על המטרה, הפה שלו התעקל לחיוך קפוץ וציני, שהיה יכול להיות גם החיוך על פיו של אדם שאיתר סוף סוף את היתוש שעקץ אותו כל הלילה, רגע לפני שהוא מנחית את המכה.
אוטובוס חולף, צפירה של מונית. בני קרוף נזכר שהוא לא בתפקיד. העט השלוף חזר אל המקום הקבוע בכיס החולצה הקדמי. החיוך הציני נמוג והשאיר אחריו פה מר יותר. בשעה עשר בבוקר החל הדיון המשמעתי.

הם הזכירו לו שאנשים היום יכולים לשלם על החניה דרך האפליקציה, והבהירו שגם אם הוא לא רואה תו, התשלום מגיע דרך האפליקציה. וכשהוא מחלק דוחות לאנשים ששילמו, הם אחרי זה באים ועושים סצנות, ודורשים פיצויים ועוגמת נפש… וזה בלגנים וזה מעכיר את התדמית של העירייה שגם ככה אף פעם לא מצליחים לשפר. ובני קרוף הנהן, ואמר שהוא מבין את הרעיונות ואת הדיבורים, אבל (והוא ניסה להסביר להם) שמשהו בזה לא מרגיש נכון. משהו בזה מעצבן אותו. אבל הוא לא ממש הצליח להסביר. הם הזכירו לו שעוד מעט יהיה זכאי לפנסיה, וסיימו את הדיון עם קריצה לגבי תנאי הפרישה הנוחים שלו, ושרק יצטרך להחזיק עוד כמה חודשים.
מן הדיון בני קרוף יצא ממורמר ומחשבות הולכות וחורשות בראש שלו שדה שהולך ונופל וחומק. כשהוא תכנן את הפטרול שלו זה הרגיע אותו קצת, אבל לא מספיק. הוא תכנן איך הוא ילך לאורך בוכרכוב, ואז יפנה לנחמן הלל, ימשיך הלאה, יקיף את הכלבו ואז יחתוך שמאלה לשדרות זעדני – שם הייתה הפינה האהובה שלו, כי היה עץ שהסתיר את השלט והכחול על המדרכה היה מחוק ונראה כמו לבן. שם – הוא ידפוק למישהו וואחד דוח.
למרות ששדרות זעדני היו המפלט האחרון שלו, כבר בבוכרכוב מצא חונה סורר – שברולט ללא תו. אבל ברגע שהופיע החיוך שלו, החיוך גם נמוג. עווית של זעם עברה בו. הוא הוציא את המכשיר והחזיק אותו באוויר כמה שניות לפני שהפעיל אותו. אז הזין את מספר הרכב ו –
כמובן. הרכב שילם באמצעות אפליקציה. הוא נשך את הלחי והזכיר לעצמו שגם הכסף הזה נכנס לעירייה ותשלום דרך האפליקציה הוא שווה ערך לתו חניה, והוא אמר זאת לעצמו בקול הרדיופוני של מאיר דוידי, השישליק השמן שהתמנה לראש אגף תנועה, ורק לפני שעה קלה, נזף בו, בבני. בבני – שדפק ריפורטים לסוסיתות ולקונטסות עוד בימיו של מאיר בלוך…
הייתה זו תקרית ליד הכלבו שרוממה אותו. אישה בהריון חנתה על המדרכה "רק לרגע", ולאחר ויכוח של ארבעים ושלוש דקות, במהלכו האישה צעקה וצעקה וכמעט הפילה, בעוד שבני קרוף נכנס לה למשפטים ובקול נמוך אמר "גיברת" והסביר את החוק: סעיף 6 וסעיף 5-7 וסעיף דפקתי-לך-פה-וואחד-דוח. אחר כך המצב שלו היה מרומם. הוא פיטרל ופיטרל, חצה מכוניות חונות והסתנן מבעד למעברי חצייה. הוא עמד באור אדום וסיפר לעצמו את הבדיחה שמשה (הו, משה, ז"ל) היה תמיד מספר, על האיש שמזיין ומזיין ונשים וגברים וזוגות ומשפחות ואף פעם לא מקבל מחלות מין, כי האיש הזה הוא פקח חניות.

ימים חלפו ובאו והכול היה יכול להיות בסדר אלא שהיה משהו – לא מבחוץ, מבפנים – שמשך את בני קרוף מן העולם החוצה. הוא הסתכל על העולם ודברים לא היו כבעבר. למשל, בן-ציון בקטע שבין רושבאום לשנפילד הפך לחד סיטרי, ואז היה את כל הקטע של המעגלים ששמו בכל מקום. וחצבו, והחליפו את הכביש…
במקום שדברים ילכו ויעשו חלקים יותר, הטרטור רק הלך וגדל. בני היה הולך בין המכוניות החונות, למראה חתיכת מתכת יפה היה מלמל "אחלה מראה צידית. מכווננת – כמו שצריך." ואז היה בודק את השמשה ומוצא בה תו מסומן כיאות ואומר, מרוצה: "הו, לך מגיע לחנות." אבל היו המכוניות בלי התו, שתמיד עוררו בו חשש. הפעולה בה מכניסים את מספר רכב למכשיר, ואז המכשיר בודק אם הרכב שילם דרך האפליקציה – ערערה את בני. אפילו כשהרכב לא היה מכוסה באמצעות האפליקציה, והיה פתוח ופרוץ לריפורט שידפוק את האימ-אמא, בני כבר לא היה מרוצה. לא. לדפוק דוחות כבר לא סיפק אותו כמו פעם. עכשיו, כל פעם שראה מכונית בלי תו היה נמלא חרדה. העולם נהיה גדול ומפחיד. כמו גרם מדרגות שהולך ומתפרק ומשנה צורה, והמדרגות העליונות נמשכות למעלה ויש להם גופים יפים מעץ או משיש בוהק, ולמעקים יש גימורי מתכת מסולסלים, ואתה נופל למטה, במדרגות התחתונות, הישנות, והכול רק מדרדר. וכל מה שטוב בורח.
משהו בפנימיותו של בני קרוף ידע שהעולם כבר לא צריך אותו. בני כבר לא קם בבוקר. בני איחר לפטרולים שלו. בני היה מתבלבל, מאבד מילים, מוצא את עצמו חלש בויכוחים אל מול עברייני תנועה. וזה כאילו הוא עצמו בחר להיות מסכן ומסוגר. חתולים כבר לא פחדו ממנו. העוינות שלו כלפי העולם רק הלכה וגברה.
לקראת האביב הוא ראה טור של מכוניות (זה היה בשד' אבנבאום) ורוקן עליהן את הפנקס דוחות. הזרם של תושבים זועמים שזרם אל משרדי התנועה גרם להשהייה שלו מהתפקיד עד להודעה חדשה. שלחו את בני לחופשה בבית עד ליוני, אז יוציאו אותו לפנסיה. בני החזיר את המעיל הכחול ואת הפנקס וגם (את המכשיר המזדיין). וכשהוא עמד בחוץ אחרי זה, הוא לא ידע לאן ללכת, אבל גם ידע שאין לאן ללכת. אז הוא פטרל ברחובות ובעט ביונים, וגם, העיניים שלו נמשכו אל השמשות, מחפשות את התו שירגיע את חוסר השקט.
אבל, כאמור, המוח שלו היה טרטור הולך וגדל. עד סוף החודש הוא שבר שלוש שמשות של רכבים שחנו ללא תו, ולאחר שבפעם השלישית הבעלים של הרכב ראה אותו וכמעט רצח אותו, הוא זומן לבית משפט. בבית המשפט הוא היה אמור להסביר למה אנשים הם נבלות ולמה יש משהו מעצבן באופן אינהרנטי לגבי מכוניות שחונות לצד מדרכה, אבל פשוט, מול השופט, הוא צעק פתאום שצריך לחלק לכולם קנס קולקטיבי כי הכול הוא כלום וכולם אותו דבר. וכולם אותו דבר מול החוק. או משהו כזה. לפני שהמשפט הסתיים הוא החליט שזה בזבוז לשבת בבניין סגור. אז הוא קם מהכיסא והתחיל לפטרל ברחובות. ופשוט, משהו הציק לו בעין. הוא יהרוג אותם. בני זונות. על המדרכה. הם חונים. העין השמאלית שלו מצמצה בעצבנות. הוא נעץ את הציפורניים בדלת של אוטו וחרק, ומשך. אישה משכה את הילד שלה הצידה ממנו. כלב השתין על עץ. הוא כיסה רחוב שלם, הולך מהסוף להתחלה, והציפורניים שלו נעוצות עמוק בפחחות של האוטו, עוברות מרכב לרכב, העין שלו מכווצת בעוית והפה שלו פה של אדם בעל כאב, שבאמצעות זדון אדיר פורק אותו לתוך כלי קיבול. עד תחילת מאי הוא נעלם.

אבל השריטות ממשיכות להופיע. חריצות של ארבע אצבעות שמקלפות את הצבע ונכנסות טוב טוב לתוך הפלדה. האנשים מתחדשים ומתחלפים, והמכוניות שלהם הולכות ונעשות מבריקות ואלגנטיות ופתאום יש מנוע היברידי ופירוק מימן, וליין חדש של דו-מושביות מצועצעות ודגמים הומואיים שאת המנוע שלהם תכנן מעצב האופנה. והמכוניות הישנות כבר לא כאן יותר.
ובנאדם מחנה את הרכב שלו בכחול לבן וקופץ לקפה. ובאמצע היום, ללא סיבה מיוחדת, מישהו מסתכל הצידה או אולי מזיז את הראש או ממצמץ, ואז בפעם הבאה שהוא מסתכל, לאורך הדלת ישנה שריטה. עמוקה וכואבת.