יעל

הערב היה נורא, התמונה נגרסה מול עיניה. אבל היא ידעה שזה חובה. הרי אי אפשר לעבור ולתת לאנשים לגלות שאת לא חלק מהמקום. חצאית ארוכה ארגמנית ואפודה אדומה. חולצה שחורה בצבצה והיא אספה את שערותיה החומות לקוקו גבוה והחלה לבדוק את השטח מאזור שהגיעה ממנו. "כמה אנשים מתפללים לקסם?" שאלה שהגיעה בדיוק לפני כשנתיים. לפני שמשפחת בן דויד אימצה אותה. לפני שגילתה שאין דרך חזרה. "אני מרגישה שאדמון צודק, אם מלחמה באופק אנחנו חייבות לגלות מה יש בצד השני" אמרה לה אחותה לפני שעזבו. הנערה הייתה בטוחה שהיא זו שעליה לבוא, ילדה בת 16 היא הייתה שעזבה, היום בגיל 18 היא החליטה שלמרות שאמרו לה משפחתה המאמצת שתוכל להישאר גם אז היא ברחה. באותו זמן, המקום היה סגור. אף אחד כבר לא היה בלפנות הבוקר. היא התקרבה אל אבני הקודש. ולחשה להן "מי ישמור ותישארו פה" נפל פתק "מה זה?" תהתה וקראה "הלוואי ויהיה שלום עולמי, אוריאן כיתה ב'" היא קיפלה את הפתק בחזרה והחזירה. שנים שהיא רצתה להבין מהו פשר המהומה של בני כל הגילאים לעומתם. אצלה הכל היה מסודר. תמיד בחמישיות ובאותו יום ובכל יום היא לא ראתה את המקום כמעט אף פעם ריק. היא ברחה רק לילה וחזרה בשעה שש לפנות בוקר מהחלון לחדר. היא נעלה את החלון. נכנסה למיטה בחושך ועצמה עיניים. "מזל טוב!" העירו אותה והדליקו את האור ברגע בו עצמה עיניים. היא כל כך נבהלה שאת המסרק שהיה על ידה היא זרקה לכיוון הדלת. ובגלל החוזק והמהירות הוא גם עבר את הדלת. "איזה מזל שאף אחד לא היה בדלת, יעל תיזהרי עם זה" פנתה אליה אישה עם כיסוי ראש אדום ושמלה ורודה ארוכה ועוד סוודר אפרורי מעליו. היו לה קמטוטים של גיל המעבר ולידה עמד איש בוגר עם זקן וכיפה ועם עוגה גבינה בידיו. "מזל טוב?" שאל בפחד. נערה ועוד שלוש ילדות וילד עם שיער חום ועיניים כחולות הביטו בה בפליאה. "סליחה, אני לא טובה עם הפתעות" התנצלה וקמה מין המיטה. "בוקר טוב" ניסתה להתלהב אבל היא הסתכלה אל החלון וכל שחשבה עליהם ,על הבית שלה ואמרה "אני כל כך מצטערת, אני יודעת שזה יום שמח אבל …" השלימה אותה נערה עם בגד ארוך וחצאית ארוכה כחולה "את מתגעגעת לבית הקודם שלך, אנחנו מבינים אותך" היא כיוונה את כולם מחוץ לחדר והתיישבה על המיטה השנייה של החדר. "היי יעל, אני יודעת שזה בטח קשה, אבל אמרת שכולם נספו. את מסתכלת בחלון כאילו הם עדיין שם" יעל נאנחה והתיישבה על מיטתה "אני לא יכולה להסביר בת-אל, אני מתגעגעת ואני לא מבינה משהו" הדבר הזה הטריף אותה. "מה?" שאלה בת אל. שקט שרר למספר דקות. "דבורה, אחותי התאומה. היא סיפרה על תחושות רעות, אמרה שאולי שליחות תביא לנו יתרון אבל אני לא מבינה, כבר שנתיים ואני לא מבינה…" היא קמה על רגליה בסערה ואז ניסחה בראשה שאלה "אם הכותל ייפול… תפרוץ מלחמה?". היא הרהרה בשאלה "השאלה היא מי הפיל אותו, אם נגיד הוא נפל מעצמו. תרחיש שלא יתכן אז לא תפרוץ

מלחמה רק העברת ביקורת במדינה. אם לדוגמא מדינה אחרת תגרום להריסה אז בטח שתפרוץ, הרי אל השרידים של בית המקדש, אם זה לא המקום להילחם עליו אז אין מה שווה לנו מדינה". היא ידעה שזו תשובה ברורה אך היא בכל זאת חששה. "בת אל אני חושבת שהיום אני לא רוצה לחגוג" .היא שלפה קזו ונשפה בו "אבל זה יום ההולדת שלך! זאת הדרך לגרש את הצרות" היא משכה אותו ושמה על ראשה כתר עשוי נייר וכתוב עליו 'מלכת יום ההולדת'. הן יצאו מהחדר. לתוך מסדרון הבית ומשם לסלון. ספה אפורה עם כריות לבנות ועל התקרה שני בלונים של 19 ועל הרצפה יותר מעשרים בלונים בהמוני צבעים. "וואו, אי" היא איבדה תחושה ברגלים ונפלה לאחור אל הספה. "את בסדר?" שאלו כל בני הבית. הם התקרבו אליה. האישה בעלת הכיסוי הלכה והביאה לה כוס מים. "כן כן" אמרה בהיסח דלת וקמה. היא רצה לחלון ,הוא השקיף לעיר העתיקה, הוא השקיף לכותל. "הסדקים!" לחשה בפחד "אדמון צדק, זה יקרה היום". "על מה את מדברת?" שאלה ילדה עם צמות ודף ועם כיתוב 'ליעל' היא הביטה בה וניסתה למצוא תשובה. "אה… אני חייבת לזוז" היא פתחה את הנעילה ואמרה "תגידי למלאכי ורבקה שאני ממש מודה להם על שקיבלו אותי אבל… זה נגמר" היא פתחה את החלון. חיבקה את הילדה "להתראות לאה" וקפצה החוצה. לא הייתה לה תוכנית אבל היא הייתה חייבת. -אם החומה נופלת היום אני חייבת להיות בצד שלי -חשבה לעצמה. היא רצה לכיוון. היא מתה מצמה. "אפשר מים?" פנתה לאיש הראשון שראתה. תייר בעיר, למזלה ישראלי. "בטח" נתן לה בקבוק. היא שתתה מהר. "תודה" ניגבה את המים משפתה והמשיכה לכיוון הכותל. אזור הנשים. היו המונים וזה עוד לא היה שמונה בבוקר. "למה יש הפרדה?" הייתה שואלת את בת אל והיא הייתה עונה לה "כי זה תמיד ככה, הרי איך ישמרו נגיעה הגברים שנשים לידם?" יעל לא הבינה אותם. "נו באמת, מאיפה שאני באה כולם יחד" תמיד ניסתה לומר אבל זה היה ראש בקיר. היא הגיעה למעבר בו ההפרדה. רצה בלי להסתכל אם היא פוגעת במישהו. היא נגעה בקיר והרגישה את זה "לא האמנת לי דבורי, אבל אני גם מרגישה, החומה גוססת" שמה ידה על אבן מלאה פתקים ואת ראשה על אבן מעליה "תישארי יציבה" ביקשה בלחש. רעידה. ילדה קטנה בלונדינית ואמתה שמו פתק, היא פנתה אליהן "אני גרה פה, רעידה אחת ועוד אחת תגיע מהר, כדי לכן לעזוב". האם נבהלה "באמת?" יעל הנהנה. "תפיצו את זה, אני עברתי את זה כמה פעמים והחומה … כלומר הכותל היא לא הדבר הכי יציב להיות תחתיו" האם האמינה לה "בואי סופי" הרימה את ילדתה והלכה משם. היא מיששה את האבן ומצאה סדק עבה. "לא, לא" היא עצמה עיניה ולחשה "חומה תיבני מחדש" והזהירה ידה בירוק. הירוק עבר דרך הסדק ונעלם. "למה זה לא עובד?" שאלה בתסכול. עוד רעידה. היא נפלה. היא הסתובבה שם שעות וניסתה להסביר עד שהשוטרים הגיעו. "את מפזרת את הקהל סתם ככה" אמר לה שותק שני מטר. היא הביטה בו בזעף למעלה ואמרה "אני מצילה אתכם, כשהחומה תיפול, כלומר אם הרעידות ימשיכו הכותל עתידו ליפול. אם לא נוציא מכם את כולם הם ימותו מהקריסה". בחורה יותר נמוכה
ואפודה התכופפה אליה ושאלה "את חוששת לשלומם?" היא שמה ידיה על מותניה. "אני מבינה אותך, אבל הכותל חזק מאוד, הוא שרד אלפי שנים. הוא ישרוד גם רעידה" יעל הרימה ראשה אליה ובעלה את הכעס שלה "את צוחקת? אני לא ילדה קטנה, הכותל מלא בסדקים, הרעידה רק מגבירה אותם" היא הצביעה אל הכותל "נשבעת לכם. תבדקו בעצמכם" הבחורה גלגלה עיניים ,סידרה את האפודה והתיישרה. "לך תבדוק" אמרה לשוטר השני. הוא נאנח "את לא רצינית?" שאל. היא תפחה על גבו "נו" הכריחה אותו והוא גרר רגליו לשם. "את נראית בת 18 ,למה לך לעשות בעיות?" היא נאנחה "אותו דבר, למה ניראה לכם שאני אעשה את סתם?" היא הייתה רצינית והשוטרת רק הרימה גבות. "ילדים קטנים יעבדו על מישהו במדים, אני עברתי דבר או שניים בחיי" הוא חזר "סדקים של קיר ישן" היא נאנחה "בבקשה תפסיקי, אנחנו ניאלץ לעצור אותך ובגילך זה פתיחת תיק פלילי" היא גלגלה להם עיניים ומלמלה "מה זה משנה שמלחמה קרבה" ואז פנתה אליהם "ברגע שתגלו שאני צודקת, אני לא אהיה פה להגיד אמרתי לכם" ואז פתחה בריצה לכיוון עמדות הפתקים בכותל. היא הסתתרה בין ההמון. וחיפשה משהו שהיא לא ראתה כבר שנים. "הינה!" לחשה לעצמה ורצה לקצה בו הכותל נגמר ונגעה שם. אני חייבת לחזור הביתה- הכריחה את עצמה. היא עצמה עיניים ודמיינה את החלק מתפורר והיא נכנסת אבל הזוהר הירוק רק ניבלע בתוך החומה "למה?" אחריי מספר ניסיונות היא הבינה. "החומה מתנגדת שאבוא" היא אגרפה ידה. היא האמינה כמו בני עמה שלחומה רצונות משלה. אבל היא חששה. אם החומה תיפול, תפרוץ מלחמה נגד אנשים חפים מפשע, כל הגרים פה. אבל מי יקשיב לי? חשבה לעצמה -מי יאמין למלחמה עד שהיא לא תגיע? . "סליחה?" פנה אליה ילד קטן. "את יודעת איפה אמא שלי?" הוא היה בעל עיניים חומות, שיער חום ולבנה אחת נפלה על ראשה. היא שמה יד על הפה והחניקה צרחה "יואבי?" הלבנה נותרה אבל הילד התפוגג כלא היה. היא החלה לדמוע ובעטה בחומה "לא אכפת לי כמה את חולה, תפסיקי לשחק לי בראש!" התחננה לקיר הלבנים. היא שמה ראשה אל הקיר ואמרה "בבקשה מישהו, אני רוצה לחזור הביתה!" התחננה "דבורה, אדמון זה כבר לא משחק" היא הייתה שם שעות. ועוד רעידה. היא קמה על רגליה ואז הרעידה גברה "תברחו!" צעקה עליהם. הפעם הקשיבו לה. עוד זוג לבנים נפלו. הרעידה גברה והסדקים גברו. היא ראתה כיתת לימוד. היא כיוונה וידיה וקיסמה בכוחה בכדי להזיז אותם מטווח סכנה. היא החלה לקסם ללא חשיבה. פשוט להעלים לבנים, לזיז אנשים. החומה קרסה ויעל בקושי עמדה. אבל היה לה כוח רצון. היא לא פראיירית. "קדימה אנשים!" צעקה עליהם "תאספו את כל הכוחות שלכם לזה!" הרעידה רק גברה וגברה עד שהתפרק לו הכותל ועולם חדש נפרץ. אנשים היו בהיסטריה. אור ירוק העיר את העיר הישנה ויעל הביטה קדימה ופלטה צווחה חסרת קול. עיניה כמעט יצאו מחוריהן שראתה מה קרה.