יעל 2

אלפי אנשים מבולבלים. רצו בהיסטריה. שוטרים בודדים הלכו לבדוק את העניין. האישה השוטרת ממקודם פנתה אליה "צדקת, עכשיו זוזי לפני שתיפגעי" יעל כמעט צחקה לה בפרצוף. -תיפגעי? אני גדלתי עם החברה האלו, אני יכולה להפיל אותך בלי כמעט לזוז -היא רצתה לומר לה אבל במקום היא מצאה על הרצפה בד ואספה את שערותיה. היא רצה לתוך הריסות החומה לפני שהשוטרת הספיקה לזוז. היא השתעלה מהאבק אבל היא נזערה לא לגעת באפר. "אפר יפגע בך!" אמרה לה דבורה תמיד. "אל תתקרבי לעולם לאפר החומה!" תמיד הייתה מפצירה בה. היא הייתה הבכורה בשלישיה אבל יעל לא הבינה את הקטע הזה. הן הרי בנות אותו גיל. היא הביטה בחבריה לשעבר ועל הבוגרים האמיתיים. היא חלצה את נעליה והחלה לרוץ. היא דיממה קצת וחזיונות הגיעו בקצת כשנגעה באפר אבל היא התקדמה מהר מאוד כדי שלא ייספג. היא עצרה את נשימתה. כדי שלא ישמעו אפילו את נשימתה. היא התקרבה לבניין האימונים. אבל כשהגיעה לקיר וראתה עוד יוצאים החזירה נשימתה וברחה מאחוריו. "אין סיכוי שאת פה" נאנחה. "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדת אבן הכתבים באצבע אלוהים:" (שמות פרק לא פסוק יח') "הלוואי והיהודים הטיפשים האלו לא היו משתמשים באבני הקודש" אמרה בלחש לעצמה ורצה לכיוון המדשאות הגדולות. היא הביטה לאופק לכיוון הטירה הרחוקה. שני מגדלים בצדדיה ועל קצה הגג המחודד שלה הונף דגל אדום עם פס דק צהוב זהוב וסמלם (חרב בזלת מונפת מול יד הזוהרת בירוק דשא) של הלוחמים באדום הנקראים גם הבלאיאן. דלת הברזל בהקה באור השמש. "אני חייבת להגיע הביתה" אמרה והסירה את הבד משערה. היא החלה לרוץ בדשא. בשיא המהירות, במקומות הכי מוצללים. היא עברה באזור העצים הצטערה שלא הצטרפה ללמוד הסוואה כשהציעו לה בנוסף לשיעורי הלחימה כשהייתה קטנה. היה לה מזל, רוב הלוחמים והקוסמים נקראו לכיוון החומה בעוד היא הלכה לכיוון ההפוך. הכיוון שבוא איש לא יפריע לה. -איך אכנס הביתה? היא ערערה בליבה -אמא לעולם לא תכניס אותי שאני נראית כמו בת כפר. אבל למרות שחששה לא היה לה איפה ואיך להתייפייף באותו רגע. היא הגיעה לקצה לסוף הבניין אך שם היא נחשפה לדבר נורא. היא נצמדה לקיר הקפוא והביטה לפניה. המדשאות הוחלפו מזמן לשדה חסר חיים בצבע בז' מלא בקופסאות נשקים. אבל מה שהפריעה לה לא היה הדם הרב על הרצפה וגם לא כלי הנשק. היא עצמה שמרה בתוך האפודה בכיס פנימי שתפרה פגיון קטן לכל מקרה שלא יהיה. מה שזעזע אותה היה לראות בין הלוחמים נער עם בעל עיניים צהובות חומות ושיער דבש. עורו היה בהיר כשלה והוא אחז בחוד חרבו בשעמום ושיפד לו יונה. את הנער הזה היא הכירה. -מה אתה עושה כאן לעזאזל?- חשבה לעצמה- איך הוא הגיע לפה?. היא הביטה בו וחשבה איך גם שהוא הסתובב בחברת לוחמים צעירים הוא עדיין ניראה מלכותי, גבו היה זקוף ומבטו בהה בשמיים כמו מנהיג המסתכל בכבוד מעלה.
בגדיו היו חליפה עשויה פשתן עם חולצה אדומה מלאה כפתורים ועליה אפודה יפה שחורה עם סמל הממלכה. מכנסיו היו שחורים עם פס זהוב בקצה ורק על ראשו לא היה משהו מיוחד, מלבד פס שהפריד בין צידו האחד לשני. "יעל?" הוא שאל בקול חלוש והביט לכיוון בו הייתה אך היא התקדמה למאוחרי שיח. הוא קם והעביר את מבטו לקול הקרקוש. הוא ניער את דם היונה מחרבו והוציא מטפחת וניקה. כשסיים הוא הניח את המטפחת בצד והתקרב למקום הבא. "את לא מתחבאת טוב" אמר לה כאילו היה המורה שלה בנימה של טרגיות ולעג "תצאי החוצה" נעליו היו מגפי עור שהגיעו עד רבע מתחת לברך. קול פצפוץ החול העלים המתים הוביל אותו. היא נבהלה. יעל לא רצתה להיות בחברתו. היא לא דיברה אתו שנים. לא מאז שהריב. אך לבסוף הוא ניצח. "מצאתי" הוא משך אותה מהקוקו. "אי, אי אי, תעזוב כבר" אמרה לו תוך כדי שהרים אותה לכיוון העץ "לא ברחת לכיוון השני?" שאל. "מאיפה אתה יודע?" היא שאלה ומשכה את שערה וידיו "וזה לא עניינך" . הוא שילב זרועות כאילו הוא מנוסה ממנה אך גילו לא היה גבוה ממנה ביותר מדקה. "אחות קטנה…" פתח ואמר "דקה, יש הפרש של דקה" רטנה. "דקה בסך הכל" היא שילבה זרועותיה ברוגז. "אז יעלי, מה מביא אותך חזרה הביתה?" היא נאנחה "לא אתה ,אם לא שמת לב החומה נפלה. אני חזיתי ואף אחד מכם לא האמין לי. אם יש לה משהו לומר לי תעשה את זה אחריי שתשלים עם דבורה" הוא נאנח "וחשבתי שאולי המוח הקטן שלך יבין את הצד שצד שלי בסיפור" הוא נגע בשערה והיא שלפה פגיון מול צווארו ואמרה "אני השלישית לכס, תאמין לי שאין סיכוי שאבטח בך אחריי מה שדבורה אמרה לי". הוא הוריד את הפגיון מטה מצווארו ואמר "דבורה משקרת, אני מעולם לא עשיתי דבר שכזה. חוץ מזה איך היא יכלה בכלל לקלוט דבר כזה?" יעל שתקה "את מבינה שאני צודקת, אפילו עם קושי ההבנה שלך את מסוגלת להבין מי כאן דובר אמת" היא הזעיפה אליו פנים "אחות קטנה?" רטנה "מוח קטן?" היא כמעט התנפלה עליו ופרצופה היה אדום מכעס "קושי הבנה?" היא החזירה את הפגיון חזרה לאפודתה והתנפלה עליו. הוא הדף אותה והיא נחתה על רגליה ואמרה "אתה תחזור אלי על ארבע, הרי זה מה שהראתה לי החומה" היא הפנתה אליו את גבה והוא סובב אותה בקושי "מה זאת אומרת?" שאל מסוקרן בקצת. היא נקשה על אפו בלעג ואמרה "לא תדע, אני הרי קשת ההבנה בעלת המוח הקטן. איך אוכל להסביר לך אווו יורש הכתר השני" היא באמת צחקה עליו אבל התאמצה להראות רק מתלוצצת ומלגלגת ולא מתפקעת מצחוק. גבה היה ישר והיא הותירה אותו בשוק. היא ניצלה את ההיסוס בתשובתו ורצה קדימה תוך כדי שפגעה בכתפו עם כתפה. "אני.. יעל!" זעם אליה בלחש "תחזרי לפה" גער בה. אבל היא רצה מהר יותר. היא נזכרה במה שסיפרה לה דבורה. היא הסתכלה לאחור ונתקפה געגועים אבל אז ראתה את בניין האימונים וזכרה רק שם אחד בראשה "אליאור" לחשה וחשפה שרשרת לב עם פתח "אני חוזרת" אמרה בקול חלוש וחדלה להסתכל על הבניין. זיכרונות טובים רבים וקשים היו לה. זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שהקטינו אותה. היא מצאה את האגם הקרוב ביותר והתחבאה מאחוריי שיח. זאת לא הייתה שעה ליציאה, לאף אחד. היא קירבה את ברכיה לראשה והזכירה לעצמה "חזקות לא בוכות" היא נשמה עמוק ושפתה רעדה אבל היא לא בכתה. היא לא הסכימה לעצמה למרות שנידמה שעיניה דרשו זאת. היא קמה וניערה ראשה "חמישה קילומטרים?" היא הרימה ידה לכיוון ועצמה עין אחת "בטוח כמות" אמרה לעצמה "לא רציני". היא שטפה את רגליה במים וניגבה בדשא. היא קצת דאגה -מי יכניס אותי? שאלה את עצמה. אבל למרות שהמחשבה הזאת המשיכה לעבור לה בראש היא הבינה שהיא פשוט חפרה לעצמה. -אין לי מה לעשות- נאנחה בליבה. לאמתה תמיד היו סטנדרטים שלא עמדה בהם. היא חוותה את ההתקפים לפני שאפילו אדמון חווה אותם. היא השתדלה ואף הצליחה להסתיר אותם מהסביבה אבל הם מנעו ממנה להיקשר לאחרים. היא פחדה שאם תיקשר תדבר והיא הייתה מתבודדת. "ככה טוב לי" תמיד הייתה מכריחה את עצמה, אבל מעולם לא הצליחה גם ללמוד כמו שצריך וגם להתמודד עם ההתקפים. זה כאב לה. היא נגעה מתחת לחולצתה הארוכה וראתה את השריטות הרבות שבאו עם השנים. היא הייתה קרובה לטירה אבל לא מספיק ואז הוא בא. התקף. עורה נצרב והיא ראתה כוס שבורה ועשן ירוק. היה זה אולם אירועים. אולי אולם האירועים של הטירה? -שאלה בליבה והביטה בכאב והגופות הופיעו שם והתאדו. היא נשמה עמוק. כמו שלימדה אותה אחותה בשעה של לחץ והתייצבה. אבל אז היא ראתה אותו. הוא עמד בקצה הטירה. "תעזוב אותי" התחננה "תפסיק לעשות לי את זה" אמרה וכמעט דמעה. הוא רדף אותה שנים. מאז מותו היא לא הפסיקה לראות אותו. "את יודעת איפה אמא?" שאל אותה בקול מפוחד ותמים. הוא הביט בה כאילו הוא סומך עליה שתוציא אותה מחוסר הוודאות. אבל הדלת של הטירה נפתחה על גופו והוא התאדה "יואבי" נאנחה "הצבי ישראל על-במותיך חלל איך נפלו גיבורים:"(מתוך קינת דוד, שמואל ב' פרק א' פסוק יט) "רק שאתה לא גיבור, אתה ילד. המוות שלך היה טיפשי, בדיוק כמו ההחלטה של אבא" היא בעטה באדמה הקשה והמשיכה לרוץ. המחשבות על יואבי מילאו את המחשבות שלה. -למה רק אלי הוא נטפל?- אני לא הייתי אשמה- אולי זאת כן הייתה אשמתי. המחשבות שלה הלכו וגברו והם די מילאו את יומה. לקחה לה יותר מחצי שעה של ריצה להגיע. כשהגיעה לדלתות היא התכופפה לברכיה והתנשפה. היו זוג שומרים שעמדו שם "הגבירה יעל?" פנה אליה איש גבוה קומה עם חליפת קרב אדומה עם מכנסיים ארגמניים ונעליים שחורים. כך היה לבוש גם השני רק שזה שפנה אליה היה בלונדיני עם עיני ברקת והשני בעל שיער שחור ועיניים כחולות. היא התנשמה והתנשפה "רגע.." שאיפה, נשיפה "אני… ר.. ר" שאיפה נשיפה "ר.. רצתי הרבה" היא נשמה עמוק ואז התיישרה ואמרה "אני בסדר אוראל" היא חייכה חצי חיוך וקדה בקצת "אני עברתי תקופה לא קצרה מחוץ לבית ואני בהחלט מוכנה לחזור" היא חייכה אל השני ואמרה "שלומות איתי" הוא הנהן קלות והיה רציני ושומר. בקושי התייחס אליה "הגבירה יעל, ללוות אותך. אולי כדי שאביא אותך לחדרך שתחליפי בגדים?" היא הודתה לו "תודה על ההצעה, אבל אימי תצטרך להתמודד עם המראה שלי לזמן הזה". אוראל פנה אליה שוב "אני חושש גברתי שהשהות שלך מחוץ לבית השכיחה מזיכרונך את הסטנדרטים של המלכה" היא נאנחה "אתה צודק, אבל אלך לבדי" הם פתחו לה את השערים והיא הביטה פנימה אל אולם הנשפים הענקי. פסיפס בצבעים פסטורליים השונה כל כך מתוכן המאיים שלבשו כל חברי כיתתה. מנורת נרות הייתה על התיקרה והיא לא הצליחה להתאפק ואמרה "מתי נמציא את הנורה?" היא ידעה שזה טיפשי, אבל היו לה מלא דברים שאינה הצליחה התעלם מהם בבית בו גרה במשך שנתיים. היה להם מנורה ומיקרוגל, הם לא היו צריכים ישר להרוג חיה בשביל לאכול, הם לא נאלצו ללכת ברגל עד לשדות שבמרחק קילומטרים כדי לאכול ירקות ופירות. "אני לא מוכנה שהילדים שלי יהיו פינוקי. את מבינה?" שאלה אותה אמתה כשהייתה קטנה. היא אהבה את הפינוק אך היא ידעה שאין תחליף להרגשה שמקבלים אחריי עבודה קשה. היו משני צדי הארמון מדרגות לקומה הבאה אבל היא בכל זאת התקדמה בקירות הבז' קדימה אל המבואה הגדולה. מסדרון ארוך בו אחריי שלוש דלתות מצאה חדר מלא קורי עכביש. בדיוק כמו שהשאירה אותו. היא פתחה את הידית ומצאה שם דבר מפתיע על מיטתה.