היסודן האחרון 19- מעיין האלים ונקיק דק

לאיון נותן לנו לקחת רק מקסימום חמישה אנשים כדי לחפש את ג'יימס. "אני מודאג בדיוק כמוכם, אבל קבוצה יותר גדולה מחמישה אנשים תמשוך תשומת לב מיותרת, מסוכנת אפילו. בכל מקרה מההכירות שלי עם ג'יימס אני לא חושב שחולייה גדולה זה מה שיעזור למצוא אותו." הוא אומר בשלווה, הוא צודק כמובן, אבל זה עדיין מתסכל, במיוחד בגלל שכשלאיון עומד זקוף ככה, ואני רד ריין והאוול יושבים על הכיסאות 'במשרד' שלו עם עוד שני נערים שאני לא מכיר, אחד מהם הוא נער-החתול (מסתבר ששמו ג'ורג'). לאיון נראה כמו מורה המסביר לתלמידים את המובן מאליו. ריין חושקת את שניה "טוב אז כמובן שאני שיין קאיה ורד יוצאים. אז מי יבוא איתנו?" היא שואלת, משום מה כולנו מביטים בלאיון "סליחה, אבל יש לי הרבה מה לעשות…" הוא אומר בדכדוך. "טוב חייבים מישהו עם יותר נסיון יבוא איתם…" אומר ג'ורג'. "אני אבוא!" האוול קם מהכיסא ומניח את שתי ידיו על השולחן בעליזות קצת מוגזמת, ואז הוא מתיישב שוב בנסיון לנימה רצינית, "זאת אומרת, אני יכול ללוות אותם." הוא אומר, ומעמיק מעט את קולו. כל זוג עיניים בחדר (מלבד של ריין) ננעץ בו במבט של "למה-שלא-פשוט-נהרוג-אותם-וזהו?" אני יכול לראות את הלסת של האוול ננעלת. ריין נחלצת לעזרתו, "אם כך זה הוחלט. האוול אני שיין רד וקאיה נצע ליערות." היא אומרת בטון שמבהיר לנו שאין כאן ערעורים. "כל שנייה שאנחנו יושבים כאן מגבירה את הסיכוי שמשהו יקרה לג'יימס, בואו נצע" רד פותחת את פיה בפעם הראשונה בכל 'הישיבה' המאולתרת שלנו וקמה לעבר הדלת, כולנו אחריה. אני חושב שזה הכי הרבה ביטחון שרד הפגינה מאז שפגשתי אותה. היא צועדת בראש, האוול מעט אחריה, ריין וקאיה מאחוריהם ואני אחרון. אנחנו צועדים במהירות על היציאה,

ברגע שאני מתייצב על הקרקע שליד הנהר רד מתחילה לדבר בביטחון "נתחיל ללכת ליד הנהר עוד בערך קילומטר, אם לא נמצא כלום נתחיל לסרוק את היער." היא אומרת, אף אחד לא מערער. הפעם היא נותנת לריין להוביל את ההליכה ומתרכזת בסקירה מדוקדקת בעצמעות עינה של כל סנטימטר שאנחנו עוברים. והאוול הולך איתי מאחור, בפער רציני מכל השאר. ראשו מורכן, נראה שהוא עסוק במחשבות. "אני יודע איפה הוא." האוול אומר לבסוף, והולך על ריין רד וקאיה. אני אחריו, "הוא במעיין האלים." הוא אומר להן, ריין נראית ספקנית. "בחיים לא שמעתי על המקום הזה… למה אתה חושב שהוא דווקא שם." היא אומרת, "פשוט בואו." הוא מכוון אותנו לתוך היער
אחרי בערך רבע שעה של הליכה מהירה אנחנו מגיעים לנקיק ביין שני צוקים. הוא בל כך דק שאני בספק אם האוול יצליח לעבור שם, "זה שם בפנים, הוא חייב להיות שם." הוא אומר במעט פחות ביטחון "אכן דכרתי את המעבר מעט מרווח יותר…" הוא אומר ומנסה להשתחל פנימה, "תוריד את המעיל האוול." ריין אומרת בקול שקט, הוא נאנח מוריד את מעילו ומחזיק אותו בידיו, זה הפעם הראשונה שאני מבין כמה רזה האוול, כחוש ממש. כתפיו השמוטות בדכדוך עדיין רחבות גם ללא כריות הכתפיים של המעיל אבל הן נראות כבסיס יציב וגדול שלא תומך בדבר. מהרגע שבו כלוב צלעותיו הגדול נגמר גזרתו קטנה בזווית חדה עד למותניו הדקות. אם היה שרירי יותר יחל מבנה גופו להיות מרשים כשל לאיון לפחות, אבל ללא אותם שרירים רוב מה שעושות הכתפיים הרחבות כלוב הצלעות העבה וקומתו הגבוה, הוא הדגשה של רזונו. ברור למה הוא לובש את הז'קט הזה כל הזמן. וכך בהליכה על הצד כולנו משתחלים לתוך הנקיק הדק, לאחר עשרה מטרים לערך מתרחב באופן משמעותי ומאפשר לנו ללכת רגיל, ואף להאוול ללבוש את מעילו האהוב. יותר מאוחר אנחנו יכולים אפילו ללכת זה לצידו של זה, אבל מעדיפים לנצל את המרחב כדי לרוץ, מעט אור שמש מסתנן מלמעלה, כמעט בלי לשים לב אנחנו כושלים לחלל גדול, מן מערה סגורת-תקרה, מים מבעבעים מאחד הקירות אל תוך ברכה קטנה, והאור המועט והמהול באבק שמסתנן פנימה נותן להם גוון זהוב, מראה יפיפה. ליד הברכה מכווץ לכדור קטן יושב לו ג'יימס. רד רצה עליו ואוספת את גופו הקטן והרזה בתנועה מגוננת, מסביבו מצויירים על הרצפה בצבעי פחם סמלים משונים ולהבות, ידו של ג'יימס עדיין אוחזת בפיסת הפחם ששימשה אותו לצייר אותם. "דאגנו לך. אל תעשה את זה שוב." רד אומרת, ורק אז שמה לב שג'יימס לא מגיב לשום דבר, ואפילו לא נע הרבה מתנוחת הכדור שלו, לא ניתן לראות את פניוכי הן למצחו לחוץ על ברכיו וידיו אוחזות בהן. "ג'יימס, תסתכל עלי." היא אומרת בחשש, הוא לא מגיב, מכאן אני יכול לראות שהוא נושם, כולנו מתחילים להתקרב לאט. האוול נשאר קפוא במקומו, "ג'יימס…" ריין אומרת ורוכנת לצידו, מתכוונת לגעת בעדינות בכתפו, "אל!" צועק האוול שבריר שנייה מאוחר מידי, אבל ריין כבר נגעה בכפו מכוסת מעיל העור של ג'יימס, הוא מרים את ראש וצורח צרחה ארוכה, "ברחו ילדי האש!" הוא צועק ומביט בי ישירות, "אינכם בטוחים כאן! קרב גדול בין שניים! מריונוטות! ניצחון מוכתם בדם! קרב! ילדי אש! אש!" הוא צועק בהיסטריה באותו קול נוראי שמעביר בי צמרמורת, ואז אני שם לב העיניים שלו… האישונים גדלו… הן נראות כמעט… רגילות.
הוא יכול לראות,
ואז בבת אחת הוא מזנק עלי ועל האוול, הוא אוחז כמיטב יכולתו בצאוורון המעיל שלי. "אתה המפתח." הוא לוחש עלי, ואז מביט בהאוול, "אתה התופת,"
ואז עישוניו מתכווצים חזרה והוא קורס על ברכיו, האוול בקושי מספיק לתפוס אותו לפני שג'יימס נופל חסר הכרה. קאיה פורצת בבכי מבוהל, ריין איתה. רד פשוט נראית המומה אבל רושמת את כל מה שג'יימס אמר, האוול קפוא בתנוחתו, "אני התופת?…" הוא לוחש בקול שבור, "אני התופת…" הוא אומר עוד הפעם מעט יותר חזק, אני מניח את ידי על כתפו, הוא נעמד שג'יימס עדיין בידיו ומתחיל לצעוד לעבר היציאה, בצעדים קפואים. "אני התופת…" הוא לוחש כל כמה שניות.
ריין הולכת לצידו ואוחזת בזרועו. ביד אחת, ובידה של קאיה בשנייה. רד הולכת לצידי, אני אוחז בידה. העיניים שלה נוצצות, היא מנסה שלא לבכות עכשיו.
אני יכול להבין אותה.