גולני גיבור שלה- חייל בודד

ידעתי שהיום אני משתחרר לשבת, אחרי שבועיים שלמים אפילו שאני כל כך לא רוצה.
"אדם מילר" המפקד קרא בשמי, עכשיו זה רשמי. אני חוזר אליה. חוזר אל נועה.
לא רציתי לחזור אליה ולהמשיך להעמיד פנים, אפילו שאני כל כך מתגעגע. ואני גם לא יכול לא לבוא אליה, נועה מתקשרת אלינו למזכירות ויש לה את השיטות שלה זהות מתי אני חוזר הביתה ומתי לא, אפילו שהמזכירות לא אומרת אם אני נוכח או לא והיא מחכה לי. מחכה לחייל שלה. את נועה הכרתי לפני שהתגייסתי, שלושה חודשים לפני ליתר דיוק. זה היה בערב הכנה לחיילים מתגייסים, מין מסיבה כזאת אבל רשמית יותר. היא ישבה בצד, דומעת אבל כל כך יפה.
"היי" אמרתי והתיישבתי לידה.
"שלום" היא אמרה ומשכה באפה.
באותו ערב היא גילתה לי הכל על עברה, על כך שאחיה הוא זה שנלחם לצד גלעד שליט ושנייה לפני החטיפה כדור פגע בכתפו והרג אותו. על הכל.. ואני ? אני רק סיפרתי לה שהמשפחה שלי גרה רחוק (לא עד כמה רחוק), שאני מתגייס עוד שלושה חודשים, לגולני. ואז היה ניצוץ בעיניה השקד של נועה, הייתי כמו אחיה. זמן עבר, שלושה חודשים. התגייסתי ומאז, חמישה חודשים מאז נועה עדיין לא יודעת שאני חייל בודד.
היא בטוחה שאני גולני גיבור, הגיבור שלה. אבל זה לא נכון. לפני חצי שנה עשיתי עלייה לארץ מקנדה. הייתי לבד, אני והחלום שלי. המשפחה לא תמכה בעלייה לארץ, הם היו מאושרים שם. הם לא חשבו שאני צריך לעשות צבא, אבל כשעברנו לקנדה כשהייתי בן שש החלום להיות חייל נשאר בי- החלטתי לקיים אותו.
נועה לא יודעת שאני בעצם חייל בודד, שחי בדירה שהצבא אירגן לו, שהמשפחה שלו לא דיברה איתו זה חמישה שבועות כי הם פשוט "שוכחים כל פעם", זה שמקבל מבתי ספר חבילות שי שעשות לו מתוק חוץ מנועה כמובן. אבל אני אוהב אותה, אוהב את נועה כל כך. ועשיו אני יושב באוטובוס בדרך לנועה שמחכה לי עם המשפחה שלה לארוחת ערב ולסיפורים על הצבא, יושב וחושב מתי אני יהיה מספיק גבר, מתי יהיו לי ביצים בשביל להגיד לנועה שאני כל כך אוהב שהגולני שלה, גיבור שלה בעצם חייל בודד.