אני והשמים

אני והשמיים

שמי : יחיא שאקר.
אני קובטי (הקובטים הם כת נוצרית החיה במצרים).
כל פעם שאני מציג את עצמי כך : יחיא שאקר, אני נוקב בדתי "קובטי, נוצרי). וזאת כדי שידעו מי אני ולא יחשדו בי שאני מנסה להראות כמו מוסלם. השם שלי עלול לבלבל, הוא מתאים לשם של נוצרי בדיוק כפי שהוא מתאים לשם של מוסלמי.
לא היה זה מנהגי כל הזמן. הוא החל רק לפני חמש שנים. השם שלי לא היווה בעיה כלשהי, לא היה אכפת לי אם יחשבו אותי למוסלם או לנוצרי. הדת לא היה בעיה בשבילי. אני לא דתי. אין פירושו של דבר שאיני מאמין. אני מאמין באלוהים ובבנו, אך איני מקפיד על קיום כל הטכסים הדתיים ואיני מקפיד להתפלל בכנסיה כל יום ראשון. אמי היתה מבקרת בכנסיה כל יום ראשון ומקפידה על קיום כל המצוות והטכסים הדתיים. לא היה אכפת לי מכל הטכסים הדתיים. אהבתי רק את העוגיות והממתקים שחולקו בנסיבות אלה. מדי פעם הייתי מצטרף לאמי בביקוריה בימי ראשון בכנסיה, אך הרגשתי שזה סתם ביקור, כמו הביקור אצל חברים או באולם-הקולנוע. עם זאת אני מספר את סיפורי ומסביר את הסיבה מציון דתי כשאני מציג את עצמי.

הייתי בן תשע-עשרה כשהכרתי את סועד בפעם הראשונה. עמדתי בתור לקופת קול-נוע מטרו כדי לקנות כרטיס כניסה. בחורה יפה התקרבה אלי וביקשה: "אולי תקנה לי כרטיס?"
הבטתי אל עיניה הצוחקות, אל פניה השזופות והעגולות, אל שערותיה השחורות הארוכות, שגלשו על כתפיה העדינות. הסכמתי לקנות לה כרטיס. נתנה לי כסף ואמרה: "שלושה כרטיסים אם אפשר". היו עמה שתי חברות. קניתי ארבעה כרטיסים ונכנסתי לאולם. סועד וחברותיה התיישבו. לידי ישבה חברה שלה והיא ישבה באמצע. אך עקב המבטים שלי אל סועד ושלה אלי והחיוכים ההדדיים בינינו, החברה שישבה לידי זזה לכסא של סועד וסועד התיישבה לידי, צמודה אלי. שאלתי והשמחה ממלאת את לבי: "האם הכיסאות אינן נוחות?". ענתה לי עם חיוך רחב ומקסים: "הכיסאות נוחות מאוד, תודה!". וכך המשכנו את השיחה בינינו. לא ידעתי כיצד השיחה התמשכה, ולא זכרתי על מה שוחחנו. שוחחנו בפשטות ובכנות על כל נושא שעלה על דעתנו. היתה לי הרגשה שאני מכיר את סועד כל כך טוב וכאילו הכרנו מלפני שנים. נעים היה לי להיות קרוב אליה, להריח את גופה, לראות את חיוכיה ששבו את לבי. לא רציתי שהסרט יגמר. רציתי להישאר עמה ולדבר. אך הסרט נגמר ויצאנו, כל אחד לדרכו, לאחר שקבעתי עמה פגישה נוספת.

לא ארבה בדבור. אהבתי אותה והיא החזירה לי אהבה. במשך שלושה חדשים כל חיינו היו סביב אהבה זו. אהבה עזה וזורמת. אהבה ששינתה את כל מבטינו אל החיים. אהבה שהסיבה לשנינו אושר רב ושמחת חיים. הפכנו כשני ציפורי-דרור. כל חיינו השתנו ללא הכר. לא היה יום שלא נפגשנו.
היא ידעה כל דבר עלי.
ידעה שסיימתי את בית-הספר התיכון וכי אני לומד בערב באוניברסיטה.
ידעה כי לאבי יש בית מסחר גדול לבדים וכי אני עבדתי עמו
וכי לפני שנתיים רכשתי בית מסחר גדול משלי ברחוב 27 ביולי.
ידעה כי אני בן יחידי להורי
וידעה הכאן אני גר. וידעה.
. ו.. ו..
ידעה עלי הכל..
כך חשבתי. עד שהיה שבאחד מימי ראשון .. יום ראשון אחד ..

נפגשנו על הטיילת של נהר הנילוס. ישבנו באותו בית קפה, שתינו תה וזללנו עוגות טעימות כפי שנהגנו לעשות כל יום. תוך כדי שיחה אמרתי" היום יום ראשון, אמי הלכה לכנסיה וקבעתי עמה שנפגש כדי שתכיר אותך". אמרתי זאת בפשטות ולא חשבתי שזה מוזר.
סועד הפסיקה אותי,
ראיתי את האכזבה על פניה ושאלה:
"אמך הלכה לכנסיה?
עניתי בפשטות:
כן, כפי שהיא עושה כל יום ראשון".
שאלה בבלבול: "
האם אמך נוצריה?"
עניתי: "כן". עיניה נפתחו והביעו אכזבה ופחד, ושאלה אותי בשפתיים רועדות: "האם גם אתה נוצרי?". עניתי: "כן, בטוח גם אני נוצרי, אני קובטי!". היא השתתקה. הרגשה פנימית שלי אמרה כי אני עומד לגלות דבר נורא כואב. הייתי מבולבל. לא ידעתי כי עובדת היותי נוצרי תגרום לכל השינוי העצום שחל בהתנהגותה של סועד. חשבתי שהאהבה תגבור על הדת. וטעיתי!
המשכנו לשבת בשקט. לא היה לנו על מה לדבר. היתה מביטה לעברי ומחייכת חיוך של אכזבה. עשרות שאלות צצו ועלו במוחי, רציתי לשאול אותה לסיבת השינוי שחל בהתנהגותה. לא חשבתי אף לרגע שזה היה עקב העובדה שאני נוצרי. האמת שאני לא ידעתי ואף לא שאלתי אם היא מוסלמית, נוצרית או יהודיה. הדת לא היוותה בעיה עבורי.
עזבנו את בית הקפה והמשכנו לטייל. הלכנו בשקט ולא יכולנו לדבר. החיוך נעלם מבין שפיה ונראתה רצינית מאוד. לא שאלתי שאלות וקיוויתי שהיא תתאושש ותמשיך לדבר עמי. שאלתי: "
האם את רוצה לפגוש את אמי?".
הביטה אלי מבט ארוך ואמרה: "
אני לא רוצה לפגוש את אמך.
אני חייבת ללכת עכשיו".
שאלתי בבהלה:
"מדוע? מה קרה פתאום?" :
,אני חייבת וזוז מיד". ענתה לי.
"אולי נשב ונדבר, אולי תסבירי לי מה קרה?". שאלתי.
"אני חייבת לזוז". ענתה ביובש.
"מדוע את מענה אותי ואת עצמך? רק תסבירי לי". אמרתי.
היא נעמדה מולי, הביטה אלי בעיון, היתה מאוד רצינית אך אי אפשר היה להסתיר את האכזבה הרבה ואת סערת הנפש שהתחוללה בנפשה פנימה. החזקתי את ידיה, אך היא משכה אותם בזריזות ואמרה:
"אין צורך בדבורים,
אין צורך בהסברים,
יותר טוב שהפרד כבר עכשיו ולא נייסר את עצמנו יותר.
אין לנו עתיד יחד,
לא יכול להיות לנו עתיד משותף.
הישארותנו יחד רק תוסיף לייסר אותנו.
טוב יהיה אם נפסיק את הקשר בינינו".
אמרה זאת והחלה ללכת בהשאירה אותי עומד לבדי מאוכזב, מיוסר ומבולבל.
התחלתי להבין!
הבנתי שאני נוצרי וקובטי!
הבנתי שסועד חשבה אותי למוסלם.
ברוב טיפשותי הסברתי לה הכל על עצמי מלבד העובדה שאני נוצרי. לא חשבתי שזה דבר חשוב וקובע ביחסים בין אוהבים.
אך טעיתי!
ידעתי כי אני נוצרי וכי זו עובדה מאוד חשובה. ידעתי כי הדת היא הקובעת והיא תגבר על כל אהבה.
חייתי באשליה! אך רק כעת התעוררתי למציאות הקשה. ידעתי כי
שמי מבלבל את השומעים.
הוא שם משותף לנוצרים ולמוסלמים.
לא רציתי לרמות ולא להיראות כמוסלם.
מאותו אירוע אני מקפיד לציין את דתי כל פעם שאני מציג את עצמי.
כדי שידעו ויחליטו אם הם רוצים בי או לא.
שכחתי לספר לך כי קבלתי מכתב ארוך מסועד. היא האשימה אותי בכך שרימיתי אותה וכי העלמתי ממנה את עובדת היותי נוצרי בכוונה תחילה וכדי שלא תפסיק את הקשר עמי.
היא כתבה לי:
אהבתי אותך מאוד אני עדיין אוהבת אותך.
אתה היית ונשארת הכל בשבילי.
אך המציאות אכזרית ולא נוכל להילחם בה
אתה קובטי, נוצרי ואני מוסלמית.
לא נוכל לעולם לחיות ביחד.
איני רוצה להמר את דתי
גם אתה לא תרצה להמר את דתך.
נגזר עלינו לחיות חיים מיוסרים
אני חולמת עליך כל לילה ואמשיך לחלום
נחיה רק בחלומות.
כי כך רוצה החברה שלנו .
ואנו חלק מהחברה הזו.