אדמון

אדמון
שהערב התחיל איש לא ידע איך הוא ייגמר. החומה רעדה אחריי כל שימוש. הוא הרגיש את זה. ועדיין לא נתנו לו לעלות. הם עברו את השביל במנהרה מהצד השני של החומה. שרעידת אדמה גדולה רמה מתחת לאדמת רגליו הוא הביט מעלה והצדיעה "כל הכבוד אחות" דחיפה בגב העירה את קול שלשלאותיו ששקשקו בכל תנועה. רגליו היו רזות ועדיין השלשלאות אחזו בו בכוח מדהים. כך גם גופה חסר החולצה והרזה וחשוף הצלעות. ידיו גם הן היו כבולות, הן מאחורי גבו מחוברות לבא אחריו. "יום החומה, אה?" צחקק "אני זוכר את שלי, באותו יום גם קיבלתי את הנשיקה הראשונה. היא הייתה כל כך יפה…" המשיך בפנטזיה עד שקול תקיף קרא לו "שתוק!". הוא גיחך. פגיון קטן וחד נצמד לגבו "שותק שותק" המנהרה הייתה ארוכה וכמעט ואור קלוש לא ניראה בה. הדלת נפתחה ביד שומר גדול גוף ושרירי "לשם הולך כל האוכל שלי?" צחק שראה אותו "מה? אני חייב לחיות איכשהו שקול הנביא שלי מציק לי" הפגיון ננעץ עוד ."אה…איי ויאמר חושי אל צדוק ואל אביתר הכוהנים כזאת יעץ אחיתפל את אבשלום ואת זקני ישראל..(שמואל ב' פרק יז פסוק טז) איה, אני לא שולט בזה!" התלונן. עיניים חומות ושיער שחור פרוע ומכנס רופף. אחריו עוד כמותו. פחות פצועים אבל די דומים ברזון הנורא והמראה המייאש. הוא היחידי שניראה שמח. לא מזמן היה גם הוא איש מכובד. אך שנים עברו והוא נשאר שם תקוע. הערב כבר מזמן לא היה עוד ערב. הזריחה בטוח עלתה לפי הספירה שלו. "איך אין חלונות בשום מקום?" היה שואל אבל למזלו היה לו שעון טבעי. שהיה מתאפס בכל לפנות בוקר של יום החומה. מהיום שנה חדשה החליט בליבו באותו יום. כך ספר שנים. הוא התקדם במדרגות. הראשון בתור, מהחדש לישן. בן 18 בסך הכל. הוא הביט מעלה במדרגות הלולייניות. כמעט ולא ניתן לראות את סופם. "קדימה נביא ,תתקדם מהר יותר" דחק בו הבחור הגדול. עיניו היו כמעט שחורות ושערו היה מגולח. הוא דחף את הנער שוב ושוב. הוא קיבל מכות מהקיר כמה פעמים אבל המשיך. כשעברו כבר שעות או לפחות כך הרגיש הנער הוא פנה אליהם "הצינוק רחוק?" הוא נענה בנעיצת פגיון חד וקצת דם. כשהדלת נפתחה כך שיחררו בתיאום מושלם את השרשראות שלו והוא נדחף לחדר אפרורי "הנסיך במגדל? לא יותר מידי עממי?" קול חד כתער של אישה פנה אליו "אני אוהבת את זה, אז ילדון… תנבא לי משהו" היא חייכה וחשפה שיניים צהובות. עיניה היו ירוקות חומות ושיערה קלוע בצמה ארוכה. היא לבשה חליפת עטופה במגן ועל ידה השמאלית היה חרב, ועל ידה הימנית מגן. הוא בחן אותה. -לא יותר מידי גדולה ממני -הניח לעצמו- אני יכול להערים עליה. "את יודעת, גם אחותי הקטנה שמאלית" היא הידקה אחיזה. "פחד, פחד מלא נודע. תאמיני לי אני מכיר את זה טוב" הוא נשען על הקיר והמשיך "אני הרי מספר מה שקרה, אבל אף אחד לא מאמין לי" הוא נאנח והתקדם אליה ,כרה ברך. "את מהדור הבא, כמוני. לא תאמיני לילד?" הוא הביט בה בעיניים מלאות תקווה. היא חייכה וצחקקה "הסוהרים אמרו לי שאתה בדרן, אבל עלי זה לא עובד. אני לא דבורה" הוא השתתק. "אוי, הזכרתי את נקודת התורפה שלך" היא התכופפה וליטפה עם קצה החרב שלה את לחיו "כן, אנחנו יודעים עליכם. אל תדאג היא מטופלת. היא לא תדבר בזמן הקרוב" הוא התנפל עליה והיא הדפה אותו בחרבה. הוא דרך לה על הרגל וזה כמעט לא הפריעה לה. אבל זה הספיק לו לחטוף לה להב קטן מחגורת הנשקים שלה ולכוון אליה. "תספרי לי מה עשיתם לה!". היא העיפה לו את הלהב הקטן מהיד מהר מאוד "אתה לא בעמדת כוח" אמרה לו בשעשוע והסתובבה סביבו בבחינה "אתה לא חזק, לא מאיים, סתם נער מבוזבז על איומים ריקים" היא נעצה בצלקותיו מבטים ונגעה בהן. "תעזבי את זה" אמר וזז לאחור. אבל היא המשיכה לגעת "חמוד, אולי אם לא היית אסיר… ובעל עמדה שווה…" היא נאנחה "אבל לא, אתה נביא כושל. אז אדמון אתה מוכן לתת לי נבואה?" הוא השפיל מבטו ואמר "טוב" הוא ניער ידיו, זז מספר צעדים לאחור ואז עצם עיניים "אני רואה כיפות, סדקים ו.. זה …זה מטושטש". "מה זה?" שאלה בעיון. הוא חייך אליה ופתח עיניים "עכשיו אני רואה, זאת מפקדת הצבא שאין לה תוכנית אז היא מסתמכת על נביא עבר". היא כל כך כעסה שהיא דחפה לו אגרוף לבטן והוא התקפל מכאבים ועדיין בין כל אנקות הכאב אמר "זאת מפקדת צבא" היא בעטה בו בעודו על הקרקע. "אתה תתחנן לנבא לנו, אתה הרי מלא בנקודות חולשה". היא הביטה בו נאנק מכאב אבל עם עיניים פקוחות. הוא ראה טבעות רבות אבל אחת נשית. אחד מעניינת. "אני רואה שגם לך יש איזה עניין מחוץ למגדל" היא לא הבינה אותו הרימה אותו מהעור. היא משכה בעורו חזק עד שעלו דמעות כאב מעיניו. "אם לא הייתם כולאים אותי, הלוחם המבטיח בתת תנאים ומנסים לגרום לי להביא נבואות הייתי מכין כזה לדבורה" היא נגעה בטבעת היפה מבין כל טבעותיה, אבן אודם סגורה בזהבה והיא הוציאה אותה מכיחה ואמרה "חבל שלעולם לא תגיע לזה, אולי אפילו תמות לפני שהנבואה היחידה שהבאתה תתגשם" היא תפחה על הלחי שלו פעמיים ושאלה "אתה מוכן לנסות או שאולי ענברי הקטנה לא תעבור שלב ותופץ שמועה על … התקפים נוספים בבת משפחתם ובדיוק בתיאום אחריי שנעלמת והותרתה תעלומה בקרב כל" הוא ניער ראשו בכעס "ממש לא! את לא תעזי!" גופו היה אדום וכאוב והוא זעם. "אז ספר לי נבואה" אמרה ויישרה גבה. הוא נאנח "אמרתי לך, כיפות , סדקים. אני מרגיש את זה". היא סתרה לו והוא נפל "אין לזה הסבר! מה זה כיפות? כיפות של מה? איפה הסדקים?!" הוא נאנח "גם נביא הנביאים לא יוכל לומר לך תשובה לזה, אני רק מרגיש אותם ורוב הזמן אני מקבל משפטים תנכיים". הוא גלגל עיניים "הינה זה מגיע ותיקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותנצח בארץ והוא נרדם ויעף ומת" (שופטים פרק ד' פסוק כ'א) הוא קם בקושי ועמד רועד אבל זה לא הפריע לו להמשיך "מעניין מה זה אומר? בדרך כלל הם מתאימים לי לסיטואציה, בטח זה אומר שאחותי מצליחה בבחינות, או… אני אהרוג אותך" הוא נגע בסנטרו וצחקק "אני יודע!" הכריז "בטח דבורה רצחה את השומרים הטיפשים שלך, הרי הסיפור הזה קרה בזמן אם זיכרוני אינו מטעני בתקופת דבורה הנביאה" היא דחפה אותו החוצה ואמרה "תזכור למי יש פה באמת השפעה ומי בטוחים שהוא נעלם לנצח" היא טרקה עליו את הדלת והוא נאנח "עכשיו אני צריך לרדת את זה" אמר בייאוש. הבחור הגדול סגר את אזיקיו עליו והוא החל לרדת. הפעם בתור האחרון. הוא מעד במדרגה הראשונה ואיבד הכרה. כל האסירים נפלו אחריו. אף אחד לא היה חזק דיו לעצור מתוך האסירים. אבל לפני שדפק את הראש תפס בו הבחור המגודל. "תפסיק לעשות צרות" הכריח אותו בקולו "גם ככה אתה לא מועיל" נאנח. הנער לעומתם אמר "אני לא עושה דבר, הן באות אלי" הוא שקשק את שלשלאותיו "תראו מה הן גרמו לי" לאף אחד לא היה אכפת והוא התקדם. הוציא קנאקים מצווארו ברגע שהגיעו למדרגה האחרונה "אח, אני צריך עיסוי" נאנח. משכו בצווארו במעבר לצד החומה שלהם. התקדמו במנהרה ונכנסו לתוך מבנה תת קרקעי ופתחו את שלשלאותיו. זרקו אותו מאחורי סורגים והשאירו אותו שם. הוא הביט מחריץ בתקרה. "היי ענבר, מקווה שאת עדיין זוכרת אותי" הוא הביט בה. בקושי אבל ראה אותה במעבר. הוא חיפש בעיניו עוד מישהו שהוא מכיר מספיק כדי להתנהג כאילו הוא לא לבדו. אבל כלום. דבורה נעלמה ברגע שנילקח. ענבר בקושי עברה איפה שהסתכל, אבל לא היו לו עוד מקומות תצפית. הוא רק קיווה ששתיהן בטוחות. בינתיים הוא סמך על מיס הלפין. "תשמרי עליה" היה מבקש ממנה לפני שחווה התקף. הוא ידע לזהות אותם ולא רצה לחשוף את אחותו הקטנה למצב הזה. הוקל לו שמיס הלפין נצמדה אליה מאז שלא חזר. הוא בהה שעות במסדרון השנייה עד שראה אותן שוב "רות.." פנה אליה בשמה והביט בהן מתקדמות לכיוון בית המרפאת "תודה לך" הוא הביט בהן והרגיש טוב בלב. -לפחות היא מוגנת חשב לעצמו. כשראה אותן יוצאות ספר בליבו עד עשר ואז הם יצאו. כל הבוגרים. הוא חיפש אותה בעיניו. קפץ על מזרונו הדק ועלה לתקרה. הביט בעיון וכלום "לעזאזל" קילל בשקט. "איפה את?" שאל ללא מענה "תחזרי כבר" התחנן. אבל אין קול ואין עונה. הוא בעט בקיר בתסכול. אחז בסורגים בכוח וצעק "הסדקים מתחזקים!" הוא אמר מבלי משים. אז הבין מה אמר וניסה להתחמק מההתקף בראשו אבל הכל הפך ירוק. השמים והארץ התבלבלו והוא כשל לאחור. הוא צרח שראה את זה קורה. מהומות ,חומה. "חומה… החומה!" צעק כאילו עלה על פתרון החידה לתרגיל המסובך בעולם. "החומה! הסדקים גדלים!" זה כאב לו שראה. הכל היה ירוק ומאות לוחמים רצים אל מותם "עצרו!" הוא ניסה לקום אבל כאב לו. והגוף צרב. הוא זעק וזעק עד שהתקרבה אליו נערה. אור החדר היה ירקרק וזוהר. הוא לא ידע שמה מדמיין או שמה קיים. "דבורה …." התרפס לפניה "בבקשה תעזרי לי" הוא ראה נערה חומת שיער באפודה שחורה, חולצה אדומה וחצאית שחורה אך הכל הפך ירוק. "אני? אני לא פה, שכחתה?" צחקקה ונתנה מרפק לצד החדר והתפוגגה באוויר. "דבורה!" צעק. אבל שום דבר מלבד צעקות "שתוק" הוא ניער ראשו "לא!" קם על רגליו ונגע בחזהו "איי" נאנק. הצלקות החמירו. "נביא" נצרב על עורו. שריטות כבדות עמוק בגוף "בבקשה מישהו! אתם לא תקבלו שום נבואה אם אמות!" צרח עליהם. "אולם
אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ:" (איוב פרק יב פסוק ד') "אני איוב, רק שאני לא מאמין באף אחד!" צעק "החומה תיפול ואנחנו ניקבר תחתיה!" את שקט הפרו קול צעדים כבדים. "הם באים" צעד צעד "יופי שנזכרתם" צעד גדול ורועש ועצירה. לוחם, לא סוהר, לא מנהיג, לוחם. "מה אתה עושה פה?" שאל הנער. הלוחם היה גבוה ,בעל שיער מתולתל מגולח ועל צווארו שרשרת עם שם אך הכתב המחובר והחוסר הבנת הכתיב שהתייאשו מללמד אותו גרמו לו לא להבין "אני?, מה אתה עושה אדמון?". הוא זוכר אותי -התלהב בליבו וקם על רגליו. "תקשיב אני.." השתיק אותו "לא אכפת לי, אתה עכשיו אסיר" הוא גלגל עיניו "אז למה?". הוא באמת שאל "למה" ."למה אתה אידיוט?" ענה לו ונצמד לסורגים. "לא אכפת לי ממך חבר, כל מה שאכפת לי הוא שתיקרא למישהו להוציא אותי כי החומה עומדת ליפול!" ניער את סורגיו בכוח שוב ושוב וצעק להם עד שהשומר הרים קולו ופנה לצד שמאל "בואו ,הוא מסכים" שני סוהרים מוכרים הרימו את אדמון. משכו בו חזק והוא פשוט נתן להם. החזירו אותו למגדל הגבוה ודחפו אותו פנימה. "אז אתה מסכים?" שאלה בקול חד. "את גרה פה?" שאל "זה לא הגיוני, אין איפה לעשות, אין אגם לרחוץ בו, אין כלום. כאילו שנינו בכלא" היה חיוך על פניה אבל היא שתקה התיישבה על כיסא עץ "מה אתה יודע?" שאלה בקול ענייניי. הוא ניער ידיו וענה "החומה שלנו עומדת ליפול, אם את לא רוצה להיקבר בהריסות תוציאי אותי ואת השאר מפה". החדר חסר חלונות, היא הביטה בו בניסיון למצוא פגם בדבריו "אנחנו לא בחומה, למה שניפול תחתיה?, וחוץ מזה ,למה שהחומה תיפול?". הוא נאנח ונישען על הקיר. הוא עמד ליפול מהכאב אבל דיבר באדישות "ביקשת מידע, זה כל מה שאני יכול לומר לך" הוא נשף על שערותיו שנפלו על פניו "אנחנו בתוך מגדל החומה, חסר החלונות, המשקיף לבית בו אנחנו מתאמנים נגד הגבולות סביבנו. תאמיני לי שאני חי מספיק זמן פה כדי לדעת בדיוק איפה אני נימצא" היא קמה והביטה בגבו. התקרבה לשם ונגעה בצלקת החדשה "נביא ,אה? מה פתאום החלטתה לעזור לנו". הוא היה כן לגמרי "לא באתי לעזור לכם" הוא זז טיפה ושם ידו על הצלקת שלו תיגע "באתי לעזור לעצמי, אבל אני לא אגלה לכם דבר חוץ מהחומה אם אני לא אראה את דבורה וענבר עוד היום, כי …" הוא שתק לדרמטיות "כי היום היא תיפול" התחילו בירקרקות לצרוב בגופו פסים ,צלקות, שריטות "אה!" שם ידיו על ראשו ונפל לברכיו. "זה קרוב כל כך" הוא התחנן "אני מרגיש איך הסדקים גדלים" רעידה קלה. היא החליטה להאמין לו "אתה לא תיראה את דבורה, אבל אני מסכימה לתת לך את ענבר לשעות מספר" הדלת נפתחה "קחו אותו לדלת האדומה בקומה שניה, אל תתנו לאיש מלבד הילדה אחותו להיכנס אחרת אני אטפל בכם" היא סובבה את גבה אליו "אחריי תספר לי כל נבואה שראית וזו הבטחה שלך" טעות- חשב בראשו – יכולתי לתת לה למות וגם לעצמי. אבל הרצון שלו לפגוש את אהובת ליבו, הרצון לראות באמת את פני אחותו. הם גברו על הכלל, האנוכיות ניצחה ובאותו רגע זה מה שרצה. הוא נכבל בשרשראות והולך מעל לאדמה. לתוך הבניין בשקט מופתי. ללא הערות, הביאו לו חולצה, כמו שהוא הכניסו לחדר ונעלו את הדלת. הוא חיכה שם זמן ממושך. ואז כיוון את ראשו לדלת כי הוא שמע קול פתיחת מנעול.
זה הזמן לברוח? שאל בליבו אבל לא. "רות" שמע את קולה המסביר והציץ בחור המנעול " ענבר!" היא פה. שמח. הלך לקצה החדר החשוך כדי להסתיר את צלקותיו. ומראהו הנורא. הדלת נפתחה וענבר נכנסה. היא הביטה בו בשוק. כשראה שהיא עוברת התקף הוא רץ אליה והיא אליו ורעידת אדמה גדולה עלתה. האח והאחות התחבקו. החומה נפלה. "אדמון" אמרה בבכי. והדלת ננעלה. "אני כאן ענברי, אני כאן" ליטף את שערה, חיבק, הוא לא הצליח להתאפק ודמע.