אביריו של קסטוס

קסטוס התעורר, עדיין כבול בחבלי הגיהנום הקדושים. "מה זאת הבדיחה הזו? מדוע עוררת אותי?" שאל בלטינית עם מבטא בריטי. הוא בהה בכעס בחשכה שאפפה אותו, מחכה לדמות שתבליח ממנה.
רק קול הוא שמע, קול עמוק וענוג, קול מלא בכעס, בטינה, ועם זאת בתחנונים לרחמים "לוקיוס ארתוריוס קסטוס, האביר הרומי, נתון לחסדי האל והאלים" אמר הקול, שנשמע לפתע מבודח אך רציני.
"אני זוכר אותך, אדוני. נפגשנו ביום שמתתי, אחרי דקירת החץ של הסקסוני. לפני 800 שנה." ענה לו קסטוס. "מדוע דווקא בתואר הרומי ולא באבירי? סר לנסלוט דו לאק יותר מרשים." המשיך בבוז.
הקול נשמע רציני הרבה יותר "אין זמן לבחול בתארים. התעוררת משנתך משום שהמלך זקוק שתעיר אותו. חברי השולחן אינם, אך אתה תמצא חדשים. זוהי משימתך החדשה. בצע אותה" סיים הקול.
לפתע מצא את עצמו קסטוס נחנק כמעט למוות, בעוד הוא מנפץ את קברו הנושן. הוא נשם לרווחה, האוויר המתוק והצח מילא את ראותיו. את רגלו תפס הנזיר שאינו מת. הוא הביט בו מהקבר המנופץ, וקסטוס רכן אליו.
"רשימת המכולת שלך מהאל." ביטא ללא קול, ונעלם בחשכה.
כאב צורב ואדיר הכה בזרועותיו, כוויות מאש.
האש כתבה שורות שורות בבשרו, ואילו קסטוס נאבק בכאב וקרא את המילים בקול:
"מצא לפחות שישה חדשים, אשר ליבם ומוחם תואם את אבירי השולחן.
למד אותם את דרכי האבירים בדרך אל הטירה הנעלמת באי המנוחות.
שחרר את המלך הנרדם וחווה איתו, מחדש, יחד עם אביריו החדשים, את כל נפלאות מסעותיו מזמנים אחרים. תחילה הנשק, אחר כך את ארבעת פלאי האי, שיובילו אתכם למרלין.
אחריו מצאו את הגביע של בני.
כאשר סיימו עם כל אלו, משימה אחרונה בהחלט, תחכה לכם."
קסטוס הנהן.