runaway – פרק 1

הם רצים אלי, הם מתקרבים אלי. בוקר.
התעוררתי לבוקר בהיר מחלום שחור. השכונה כבר מוארת ואנשים כבר הולכים ברחוב. מדהים עד כמה מהר מזג האוויר משתנה ורק אתמול היה גשם חזק שהציף את הרחובות. אני קם, מצחצח את שיני ומסתכל במראה הגדולה שבחדרי. "למי הפכת?" אני לוחש בשאלה לעצמי. אני לא מי שהייתי פעם, אני אדם דכאוני, אין לי חברים, יש לי חרדות וקשה לי פשוט קשה.
כל החברים שהיו התרחקו כבר שהתחילו לי החרדות האלו מהחלומות. פעם היה לי טוב או כמו שאומרים העולם שלי היה 'ורוד'.
אומנם היום זה יום יפה אבל יש מלחמה בחוץ. אני ישן בחדר מוגן מטילים ומטילים כימים, עוד חרדה שלי. עיראק יורה עלינו, לאזור המרכז. אני אגיד את האמת והיא שמגיע לנו. בדרך כלל אזורי הדרום, הצפון מותקפים ברקטות והפעם אלו אנחנו הפעם הראשונה. לא שאני חושב שמלחמה זה טוב כי אני עצמי אחד המורדים.
אני מורד בשלטון הקשה שכאן ובצורת ההתנהלות של האנשים שמנהלים את המדינה שלי, סילביה.
אז איך זה הולך כאן? שלטון דמוקרטי זו המצאה בשבילנו. המדינה טוענת כי השלטון הוא דמוקרטי אך כולנו יודעים ומסתירים שלא.
יש שליט אחד במדינה הזו הרץ, הרץ גירול. הוא מתעכזר לכולנו, רע לנו פה ואנחנו שותקים.
קשה להיות מורד כשיש לך חרדות מיצורים שכביכול ממוצאים או לפחות לאנשים אחרים כי אני מאמין בהם.
אני חושב שמה שגורם לי לחרדות זה לא הפחד מלמות על ידם, מלהפוך לאחד מהם אלה מהפחד שאותו החלום שחוזר שוב ושוב יתגשם. הפחד לחיות.