תליון הנשמות. פרק ו׳ תגיבו 3>

ובכו שיקרתי…לא הצלחתי להמשיך את פרק ו, אבל בגלל ששמתי לב שהרבה אנשים לא שמו לב ל״הצצה״ העלתי כי גם שיניתי ז׳נאר וגם פירסמתי אותו בצצוהרים…ולכן אני מעלה את הפרק שוב!
אה וsomeone (איך קוראים לך לעזאזל?!?!) תודה על ההערה!!! אני פשוט ממש עייפה ואני מקווה שתבינו בכל זאת שכשבאמצע שמישהו מדבר יש ״-״ אני מתארת פעולה או משהו…
טוב דיי לחפירות!!!!

"אבל אדוני- ארת'ור ניסה למחות,
"בלי אבל…אני כבר החלטתי, אתה האיש הראוי ביותר להגן על שושלת המלוכה, פרסיך והשגותיך מוערכים עד מאוד מלפני המלך, אין אדם הראוי למשימה זאת יותר ממך!" חיוכו של המלך התרחב, לעומת זה של ארת'ור שהלך ונבל.
ארת'ור הביט במלך, מבטו נכבה…רבים אולי היו עוטים על המשימה הזאת אם היו מטילים אותה עליהם. ארת'ור היה איש מלחמה, איש של חרב, אך עם זאת איש של בית…כל הקרבות שנלחם בהם ביד רמה היו קרובים לממלכת טרבולינה, והקרב היה נערך רק מספר ימים.
אך למשימה הזאת לא ייחל ולא קיווה, להיות רחוק מהבית למשך 'מי יודע כמה?!' וכל זה רק בשביל לשמור ולהיות צמוד לנסיכה המפונקת שגם ככה לא חיבב, ועכשיו נשמתו צריכה להיות קשורה בנשמתה, לעזאזל עם הגורל.
רוזמרין…אהובתו.
איך בשם כל האלים הקדושים הוא הולך לנטוש אותה כאן ולצאת למרדף חסר אונים אחרי תליון הנשמות?! 
הוא ישב שם, בחדר עגול וקטן, פניו מכווצות, ועיניו רושפות מביטות במלך, עורו נעשה חידודים חידודים לשמיעת נשימתה של הנסיכה שעמדה מאחוריו.
"תשבע אמונים לי, שתשמור את ביתי הנסיכה אדריאנה- אגרופיו נקפצו בזעם בכל פעם שהזכיר את שמה, הרי הכול בעצם קרה בגלל …היא, הנסיכה המפונקת והפזיזה הזו שצריכה שמירה..רק בגלל שהציל אותה באותו הלילה הרי נבחר למשימה זו, הרי לא חסרים אנשים הראויים למטלה הזו…רק…רק בגללה ובגלל החוטי הגורל שקשרו אותה ואותו ביחד.
– שהיא תיהיה בראש עדיפותך, שתגן עליה בחרבך, שתפקוד אותה בכל עת. תשבע לי סר ארת'ור , הישבע לנתיני והישבע לאלים הקדושים!" ' שישרפו..' גידף.
הוא התרומם ושם את ידו על צד שמאל איפה שאמור היה ליבו ממוקם, למרות שאצלו ליבו היה בצד ימין.
הוא הרים את ראשו,
"אני נשבע בכל ליבי, נפשי בשם האלים הקדושים ובשם זאוס הנעלה להיות חלק מאיבר בתך, שומר, עוזר אפילו אם הגנתה תשלח אותי לגן עדן." הוא קד קידה, המלך התרומם גם הוא ולחץ את ידו.
"לך סר ארת'ור ארוז את חפציך, מי ייתן והאל יהיה עמך."
הוא הפנה את גבו למלך, פונה בכדי לצאת…הוא חלף על פני אדריאנה, לא מקדיש לה ולו מבט אחד, פניו היו זעופות.

"אני מצטערת, לא חשבתי שזה יקרה." אדריאנה ניסתה להאיץ את קצב הליכותיה, שמלתה התנופפה ברישול כשפסעה פסיעות גסות אחרי ארת'ור.
ארת'ור לא עצר, לבסוף הצליחה להשיג אותו והלכה לצידו.
"אני מצטערת." התנצלה בשנית.
"על מה?!" הוא חייך לעברה חיוך מריר וציני.
"הלוואי ויכולתי לשנות את דעתו.."
"אבל את לא נכון?!" הוא שוב דיבר בטון מלגלג,
"אני לא מבינה למה אתה כועס עלי!" הוא עצר מללכת, גם היא. הוא הביט בה, לסתותיו חשוקות,
"אני לא כועס, אני קורן מאושר, רואה?!- הוא חייך חיוך רחב שיניים- מעכשיו אני מחויב רק לדבר אחד- להגן עליך, כי נשבעתי לאביך…אל תצפי ממני ליותר מזה, לא לחיוך ולא לנימוס…לכי תתארגני, אנחנו יוצאים לדרך קצת לפני הזריחה, ואנחנו הולכים לבלות כל כך הרבה זמן ביחד ואני לא רוצה להתחיל זאת מעכשיו." אדריאנה פתחה את פיה בהשתוממות,
"תאמין לי סר ארת'ור- היא הדגישה את שמו בזלזול- הייתי מעדיפה כל אדם אחר מלבדך שייבחר למשימה הזו!"
"גם אני." הוא אמר ביובש, והמשיך ללכת, אך היא נשארה נטועה במקום.

דשא. ירוק. פרפרים. שמלה צהובה.
הוא הביט בה רוקדת, כולם הביטו, השמש, השמיים, העצים…מביטים בה…הוא יכול היה לשמוע את קול צהלותיהם.
"כריסטיאן.." הוא שמע אותה קוראת לו, שפתיה היפות נעות.
"כריסטיאן…כריסטיאן!"
הוא הקיץ משנתו, ראייתו מטושטשת אך הצליח להבחין במריה העוטה מעליו.
הוא הסיט את ידו ממצחו לאחר שבדק שאין לו חום.
"מה את עושה כאן?" אמר לה. הוא נשען על גזע גדול זאת הייתה שעת צהוריים חמימה, היא הייתה לבושה בבגד קייצי, שערה פזור כרגיל.
"כדי לבשר לך משהו." הוא התרומם לחצי ישיבה, משפשף את פניו. 
"מה?" אמר בחוסר סבלנות. למה? למה הייתה חייבת להעיר אותו? הוא רצה להישאר בחלום, לתמיד!
"אני עוזבת מחר.." הוא הביט בה בחוסר הבנה,
"את ממלכת טרבוליניה…מפליגה.."
"טוב מריה מספיק עם הקשקושים, הנחי לי ותני לי לישון!" הוא חזר לאותה תנוחה ששהה בה קודם, מריה חבטה בחוזקה על ראשו,
"אני לא מתלוצצת!" הוא שפשף את ראשו בכאב.
"מה את רוצה שאני אעשה עם זה? סעי! תפלגי! לכי ראי את העולם…"
"זה כל מה שיש לך להגיד לי?.." היא הביטה בעיניו, חודרת לתוכן.
"כן מריה..- אמר ביובש- זאת בחירה שלך… רוצה להיות גיבורה?! לכי! לכי להראות לכולם מי זו מריה אנפרד לכי! והניחי לי לנשפי…"
"אתה חושב שאתה כל כך גיבור?! אתה פחדן…מפחד לעשות את המוטל עלייך!" הוא גילגל את עיניו.
"כל מה שאני אומרת כריס… זה שהם לא יחזרו- אמרה ברוך, היא הנמיכה את קולה לאחר ששמה לב שצעקה, הוא השיט מיד את מבטו ממנה, מביט בקרקע- 
ותפסיק להאשים את העולם במותם…תהיה גבר לעצמך, אם הם היו בחיים, הם היו מעודדים אותך לעשות זאת… וכל החוסר אכפתיות, כל ההצגות והמחסומים האלו מונעים ממך לחיות, לשמוח ולאהוב…" ובמילים אלו עזבה אותו, משאירה אותו על הקרקע עם מלא מחשבות.

סאם חייך חיוך גדול, מביט בצו המלך שהיה תלוי במרכז הכפר:

'נתינים יקרים, תליון הנשמות נלקח אך אל נא לנו לפחד.
גורל נשמותינו מונח בידי מושיענו שסומנו על ידי הגורל, 
על האנשים אשר סומנו בידי הגורל להתייצב בחצר הארמון, או למסור את שמותיהם של האנשים אשר סומנו. איש אשר יסתיר את שליחותו, יוענש בעונש כבד!'
הוא הביט בציור ששורטט בתחתית המודעה, שהיה זהה לשלו.
'תהילה, כבוד, עושר, גדולה…הינה אני בא.' 

הוא הביט בפניה היפות, הם התנשקו בלהט. גופו נכרך בשלה.
"אני אחזור בהקדם האפשרי רוזמרין,אהובתי!" היא לא אמרה דבר, רק נישקה אותו ללא הפסק.