תליון הנשמות. פרק ה׳ ~תגיבו~
תשחררו את הבחורים לביתם." רבים מן הגברים הביטו במריה בזלזול, מגחכים.
"תנו לי לעבור!" הרימה את קולם, קולות הגיחוכים גברו. היא ניסתה להסיט את הגברים מדרכה, אך אלו עמדו נטועים כמו עצים,
"חזרי לביתך אישה, לכי שטפי את הכלים!" מריה לא הקדישה תשומת לב רבה מידי אל דבריהם המזלזלים של הגברים, היא ניסתה להגיע אל הבמה הקטנה שניצבה ברחבה בכפר, עליה עמדו משמר הממלכה, עוטים מדים וסוסים גבוהים עמדו לידהם. הם קראו בשמות, ונתנו לכל אדם שקראו בשמו קלף נייר.
היא הצליחה בסופו של דבר להתקרב לבמה, היא צעקה שיקשיבו לה אך לאף אחד לא היה איכפת.
"אנא הקשיבו לי!" היא עלתה על הבמה, כולם קראו בקריאות תדהמה, איזה אומץ יש לבחורה הזאת. המפקד נתן בה מבט ישיר,
"שכחת את מקומך אישה."
"שלחו את הגברים לביתם!" המפקד החל אט- אט לצחוק, ואחריו כל השאר.
"תעשי לי טובה, יש לי יום ארוך, חזרי לביתך, או שאאלץ לעשות זאת בכוח." פקד, אך מריה לא עשתה כדבריו.
"הצבא הכי חזק שבעולם לא יוכל להביס את אדון האופל, עלינו לציית לנבואה, לגורל! שהאלים הקדושים הפקידו בידינו!" היא עמדה מול המפקד, שיערה השחור הארוך מתנופף ברוח,
"האלים שלך, לא שלי. שומרים קחו אותה, אין לי זמן לליצנים, עלינו לצאת בלילה!" שני גברים אחזו בזרועותיה של מריה,
"חכו!" קרא בחור שהיה לבוש במדים אדומים ומכנסיים חומות שהונסו למגפיים כהות יותר. מריה הביטה בחרב שהייתה תלויה באבנט שעליו.
"בואו נשמע מה יש לה להגיד." מריה הביטה בגבר, וחייכה לו בהכרת תודה, אך פניו נשארו חתומות.
"אין לנו לזמן לזה ארת'ור…" אמר המפקד עם הקול המחוספס, פניו מלאות בזיפים לבנים ואפורים, גופו היא רחב ומפותח מאוד. המפקד חיבב את ארת'ור, שלקח אותו תחת חסותו מאז כשהיה קטן, והיה מלמד אותו אומנויות לחימה. רק ארת'ור היה מסוגל לעשות דברים שאחרים לא העזו, כמו להמרות את פי המפקד.
"זה לא ייקח יותר מחמש דקות." השיב.
הגברים שיחררו את מריה מאחיזתם. מריה שפשה את ידיה בכאב. היא פסעה אל עבר ארת'ור והמפקד שעמדו זה לצד זה. היא הרימה את ידיה המחוספסות וחשפה כתף עדינה ושחומה, היא העבירה את שיערה לצד השני. כל הגברים הביטו בה בדריכות, מהופנטים, בהחלט לילדה הזאת יש אומץ וגם חוצפה!
"זה- היא הצביעה על הציור החרוט על כתפה
– הגורל. הגורל סימן אותי, וכנראה שגם עוד שלושה אחרים לפי הנבואה. רק אנחנו נוכל להשיב את העולם לקדמותו, לימי השקט והשלווה."
"זה מגוחך." פלט גבר גבוהה בעל שיער חום בהיר, הוא היה גבר נאה.
"זה מה שאמרת גם על הנבואה הראשונה איירון, ובפעם הזאת אם זכור לי נכון, טעית." אמר ארת'ור, מביט בריכוז בכתפה של מריה.
"המפקד, אינך מאמין לשטויות האלה, נגייס צבא שילחם בצבאות האופל, צבא של גברים- הוא העביר מבט מלגלג לאורך מריה- אישה לא צריכה להילחם בחזית."
"רוצה להתערב על זה? אני לוקחת את כולם כאן בהליכה." אמרה מריה בהרמת גבה.
"שקט!" צעק המפקד.
"אם מה שאת אומרת אכן נכון, נצטרך ללכת למלך. אסור לנו להתנגד לגורל."
סאם כבר התכוון להכנס לסלון, אך נסוג אחורה כששמע את אימו אומרת את שמו. הוא צוטט בשקט מן המסדרון הלבן.
"אני לא יודעת מה אני אעשה עם הילד זה." אמרה אימו לחברתה שישבה מולה, שתיהן מחזיקות במסרגה ובצמר.
"אני כבר מיואשת, הוא לא עושה עם חייו דבר. מטייל בשדות, מעביר את הלילות בהשתכרות ובהימורים. עובר מאישה אחת לאחרת. כל כך הייתי רוצה שילך בדרכי אביו ואחיו." סאם הביט בקמטים שעל פניה של אימו, בעיניה הנפולות, ליבו התכווץ בכאב.
"שילך להילחם, שהתגייס לצבא. שיהפוך לגבר. ואביו, אביו כל הזמן נמצא בארצות אחרות, נלחם למען מולדתו ואחיו מביא כל כך הרבה גאווה למשפחה. רק הוא מוציא עלינו שם רע, משפיל אותנו ברבים.והוא בשלו, עצלן שכזה…לא ייצא ממנו שום דבר בעל ערך, הוא כנראה אינו מיועד לגדולה, אפילו לגיוס היום הוא לא הלך! הלוואי והיה הולך, גם אם אני לא אראה אותו בעוד עשריים שנה! שיצא מהבית, שיראה עולם ויחזור לפה כגבר, עדיף מאשר ישאר פה ויכביד עליי…" סאם זע באי נינוחות, זה הספיק לו. נטש את המסדרון, הלך לחדרו והחל להשים בתיק גדול מכל הבא ליד.
היה נמאס לו לעמוד בצל גדולתם של אחיו ואביו. את אביו בקושי הכיר כי היה נלחם מחוץ לממלכה, ועם אחיו לא היה לו כל כך יחסים טובים ושום שהם היו ניגודים מוחלטים, שלא נדבר על זה שהוא שהה כל הזמן בארמון ורק לעיתים חזר לישון בבית. סאם לא רצה להיות כמוהם, לא היה איכפת לו מגדולה…הוא רק רצה…רק רצה להינות, לחיות. הוא אהב לקחת את חייו בקלות, זה היה כמין מגננה, אף אחד לא יכול להכאיב לו, להזיק לו…כי הוא לא מרגיש כלום, הכל אצלו זה משחק…ובכל זאת…דבריה של אימו היהדו באוזניו, הוא שנא לאכזב אותה, והוא עשה זאת הרבה…
הוא לא ידע לאן ללכת…אבל בהחלט למקום שלא יכירו בו כחסר תועלת.
אנדריאנה צפתה בחשאי, ממקומה מאחורי אחד העמודים הגדולים של החדר המרוצף באבנים בצבע שחור לבן. היא הביטה בארת'ור ובעוד שני גברים ונערה אחת שדיברו עם אביה. היא התקדמה בזיהרות בכדי שאף אחד יבחין בה, כדי לשמוע טוב יותר את דבריהם.
"זהו הגורל אדוני המלך. שנינו יודעים טוב מאוד שהזקנה לא מדברת שטויות." לפתע צד את עיניה ציור מוכר, אותו ציור שהיה חרוט על מרכז מצחה, ציור שכעט היה מוסתר על ידי חתיכת בד העשוי ממשי.
"אדוני המלך באמת, התיתן לנערה, אישה להילחם?! אני חוש-
"אבא תקשיב לה." אנדראינה יצאה ממחבואה, משתדלת שלא להסתכל על ארת'ור.
"אדריאנה שובי לחדרך! את צריכה לנוח!" אנריאנה גילגלה את עיניה, היא התקדמה אל עבר אביה, כך שעכשיו עמדה לצידו, מול ארבעת האנשים, הם קדו קידה עמוקה לנסיכה.
"אלו אינם דיבורי סרק, האמן לה!"
"ומאין האמון בנערה שאינך אפילו יודעת את שמה?" אדריאנה הביטה במריה, היא הייתה נערה יפה. היא הביטה בפליאה בשיערה הפזור, היא הייתה בטוחה שכבר בגילה היא הייתה צריכה לקלוע אותו לצמה. נמשים עיטרו את אפה הקטנטן, היא הייתה שחומה מעט.
"מריה." אמרה הנערה, עינייה החומות הכהות נצצו. אנדריאנה השיבה לה חיוך, קטן.
כעט חזרה להתבונן באביה, היא הסירה בידייה העדינות את הבד אשר קשרה על ראשה, חושפת קעקוע זהה לזאת שמימולה. המלך הביט בחרדה במצחה, מנענע את ראשה מצד לצד.
"לא! לא לא לא!" מילמל.
"אבא, אני מוכרחה." היא שמה ידה על כתפו, מנחמת אותו.
"אני לא שולח אותך, זה לא מובן?!" הוא קם מן הכיסא, חסר מנוחה, זיעה כיסתה את ראשו.
הגברים ניסו להושיב את המלך ולהרגיעו, משרתות נכנסו והביאו לו מים.
"שב בבקשה אדוני, חשוב בהיגיון." המלך שתה בידיים רועדות את המיים.
"לא את ביתי, לא!"
"ממלכה שלמה מופקדת בידי ביתך, אם הגורל סימן אותה כנראה שהיא מוכנה, כנראה שזהו היעוד שלה." המפקד אמר.
"היא צעירה, בשם כל האלים הקדושים! אינני שולח אות למסע המסוכן הזה!"
"אני כבר גדולה אבא! אני הולכת וזה לא נתון לבחירתך!- אנשי הארמון הביטו בה בהלם קל, למרות שהיא הייתה רגילה לנהוג בניגוד ובחוצפה לדברי אביה.
"שקט!" המלך זעם,
"לכי לחדרך! עכשיו!"
"לא אבא!"
"סר ארת'ור קח אותה מכאן." פקד המלך, ארת'ור אחז מייד בזרועה וגרר אותה החוצה.
"עזוב אותי כלב שוטה! אמרתי עזוב!" קראה אדריאנה, אך ארת'ור גרר אותה באדישות אל מחוץ לאולם.
"איה!" ארת"ור שאג בכאב, מביט בסימני הנשיכה שעל ידו.
"את שפויה?! מה עלה בדעתך?!" אדריאנה הביטה בו במובכה,היא לא שמה לב למעשיה, היא פשוט שנאה להרגיש כבולה. רבים היו חולמים להיוולד כנסיכה ולגור בארמון, אך בשביל אדריאנה- לחיות בארמון זה כמו לחיות בצינוק, והינה עכשיו ניתנה לה ההזדמנות לצאת, לראות עולם, לצאת להרפתקאה שכל לילה הייתה חולמת עליה…ושוב 'את רק בת שש עשרה', גילה הצעיר מנע ממנה לעשות כל כך הרבה דברים. היא עמדה במקומה ולא חזרה לאולם כמו שתיכננה.
"שתעזוב אותי." הוא עדיין הביט בה בהלם.
"אני ממלא אחר פקודות אביך."
"אתה יודע שהוא טועה, אתה יודע שאני צריכה ללכת." היא אמרה במרדנות, הוא הביט בה באדישות, לא מקדיש תשומת לב אל דבריה.
"שובי אל חדרך!" פקד.
"אינני רוצה, ואינך יכול להכריח אותי, אני הנסיכה לידעתך." אמרה בחיוך מאולץ. כתגובה הוא חייך חיוך קצר ומהיר חושף את שיניו הלבנות.
"אינני יכול להכריח אותך, אך אני יכול לעשות את זה."
"תוריד אותי! חתיכת..חתיכת-
"את מתכוונת לסגור את הפה מתישהו?!"
"לא!"
הוא נאנח עמוקות.
"אתה יודע שזהו הדבר הנכון לעשות." אמרה מריה למלך.
"אני יודע אך איך אתן לה ללכת? היא כל כך צעירה…" הם ישבו בחדר קטן יותר, בין המלך למריה חצץ שולחן רחב. החדר היה מלא בספרים, דפים, נוצה ודיו, והיה מואר בנברשת ענקית.
ידיו של המלך נשענו על השולחן ותפסו בראשו.
"אני חייב לשלח עימכם צבא."
"לא צבא, אלא מעט אנשים…צבא יקשה עלינו בדרך, הוא יחשוף אותנו…עלינו לנקוט בזהירות. אי אפשר כבר להבחין מי טוב או מי רע, מי נשבע אמונים לך או מי שבחשאי נשבע לאדון האופל."
"אנדריאנה..אנדריאנה שלי…אוהבת צרות, אוהבת סכנות. היא איננה זהירה, מוחה עדיין חושב כילדה קטנה…והיא בקרוב צריכה להתחתן…" 'להתחתן…? עכשיו?…מסכנה' מריה כל כך לא קינאה בה.
"היא לא תיהיה לבד אדוני…"
"לא…אך בימים כאלו, כל אחד צריך להגן על עצמו, להציל את עצמו…אני צריך אדם שיכרות לי ברית דמים, שידאג לבטחונה,שיקשור את גורלה בגורלו, שידאג לביתי בכל מצב אפשרי, אפילו אם משתקפת לו סכנה מכך, אני צריך אדם נאמן, אדם אמיץ, בעל לב של אריה." הוא כימט את מצחו,
"ומיהו האדם המתאים אדוני המלך?" שאלה מריה, מנסה לדובב את המלך.
"שפחה!- נכנסה אישה קטנת קומה אל החדר הקטן,
– לכי וקראי לסר ארת'ור לאונל אורסליין!"
תגובות (6)
יצא מרתק ומותח, מה שכן היו מעט שגיאות כתיב שאני מניחה שהתפלקו בעת הכתיבה?.. בהצלחה בבגרותת^^
מצפה להמשך בקוצר רוח(;
^^ חמוד
אכן התפלקו או שפשוט כנראה אני לא אעבור את הבגרות בלשון בשלום…תןדה 3>
אני ממש אוהבת את הסיפור הזה!
אני אף פעם לא יודעת מה להגיב על הסיפורים אבל תמשיכי! D:
או!
סוף סוף המשכת!
פרק יפה מאוד!
מחכה להמשך!
טנקיו :*