תהא זו הדרך אשר תהא

אני עומדת בפאתי השבילים, והם רבים מדי. אינני יודעת לאיזה כיוון לפנות, אך החושך ממשיך להתפזר בנוף שמסביב. יללות וצווחות של חיות חסרות צורה נשמעות מאחורי ומצדדי. דורשות ממני שאבחר ואתחיל לפסוע, פן אפגוש בהן. אני יודעת, עוד רגע הן יצוצו להן כשתרד לחלוטין האפלה. השיחים למרגלות רגליי נעו במהירות, ידעתי שאני קרובה לפגוש יצור שעלול לנגוס בי. הצלחתי ממש לחוש בנגיסה העזה, למרות שהיא רק בדמיוני, לפחות לעת עתה.

אני מנסה להפציר בעצמי לבחור באחת הדרכים, אך התחושה הייתה שהן הולכות ונעלמות עם התגברות האפלה. ככל שהיא מתגברת יותר, כך הקושי לבחור גובר, אך אני ממשיכה להתמהמה. אינני רוצה להתחייב לכל מסע שאין לדעת לאן הוא יוביל. לא מדובר כאן בסוגייה שהתמודד איתה אדון פרוסט; אין כאן שתי דרכים, אלא מאות. כולן חשוכות, כולן נעלמות. אם אתחיל לפסוע, כבר לא אדע באיזו דרך בחרתי. אך כבר הייתה זו כבר עלטה מוחלטת.

צווחותיהן של החיות רק הלכו והתגברו, לא הייתה לי ברירה. התחלתי לצעוד קדימה ותהא זו הדרך אשר תהא.