שומרי החלומות 9

ירד הלילה, וקים ישבה מחוץ לאוהל ושיחקה בענף אל מול האש החמה. לאחר שהתאוששו מן ההתקפה, הסכימו כולם שהגיע הזמן לישון. הקימו את האוהלים, אספו עצים למדורה, וסיכמו שישנו במשמרות. עכשיו הגיע תורה של קים, לאחר שלילי העירה אותה משנתה בתום המשמרת שלה. היא התקשתה לקום משק השינה הנעים שלה, אל הקור שהיה בחוץ, אך ידעה שאין לה ברירה. מעיל כבד עטף אותה, והיא ישבה בחוסר מעש על אבן גדולה. עיניה שוטטו על פני האזור. היא יכלה לשמוע מדי פעם קולות רחוקים של ינשופים, ומעופי עטלפים צדו את עיניה בתכיפות. היא אהבה מטבעה את הטבע, לשבת ולהסתכל על החיות נעות ברחשים קלים, לראות את הצמחים הססגוניים ולהירגע. לצפות במקום בלילה היה חוויה משונה וקסומה. השמש לא קרצה לה מן המרומים, והחיות שהתרגלה לראות באור היום לא הופיעו. פרפרים לא עופפו מפרח לפרח, וחתולים וכלבים לא הופיעו בכל פינה. הירח והכוכבים אירחו לה לחברה, מאירים קלושות את הלילה, ועיניהם של החיות שהביטו בה בדממה זהרו בצבע כסוף. טיולים לאור ירח לא היו חביבים עליה במיוחד. היא העדיפה את השמש קופחת על ראשה, ואת הציפורים המצייצות. אך היה משהו שלו וקסום ביער כך בחושך, שהיא לא יכלה לראות באור.
היא הסתובבה במהירות לקול רחש מאחוריה. מאחד האוהלים הופיע סאם, מוכן למשמרת הבאה. קים לא שמה לב שהזמן עבר כל כך מהר. סאם חייך לעברה, והתיישב לידה בנינוחות. היא לא מיהרה לעזוב את המקום. היא רצתה להישאר כך עוד קצת, במקום הקסום הזה. "את לא רוצה לחזור לישון?", שאל סאם בשקט, משהבין שאינה זזה חזרה לשק השינה שלה. "לא", השיבה בפשטות. "אני אוהבת להסתכל על היער, ובמילא אני כבר לא עייפה", הוסיפה. סאם הנהן בהבנה. לקים הייתה תחושה שהוא יודע על מה היא מדברת. "אתה אוהב את החושך?" שאלה בהיסוס. "כן. אני ואמי היינו יוצאים לטייל בלילה כל כמה ימים. שנינו אהבנו מאוד את החושך", השיב בנעימות, והסתכל על הירח כנזכר בעברו. "אמי נהגה לומר שלעולם לא אהיה לבד בלילה.
שהירח והכוכבים יארחו לי תמיד לחברה", אמר. "אני מבין שגם לך יש עבר דומה?", שאל, והפנה את ראשו לעברה. עיניו קיבלו מראה שלו, כמו הלילה. הן נראו כמו היער עצמו. חשוכות, אבל היה להן גוון ירקרק וקסום. ריסים ארוכים עיטרו אותן, ועליהם נפלו מעט קבוצות שיער שחורות. "לא ממש", ענתה במבוכה. "אני מעדיפה את האור. כך אני מרגישה יותר בטוחה". סאם הביט בה בסקרנות. לפתע הסית את מבטו במהירות, הצביע אל עבר מקום לא מוגדר ביער. "תראי, תן!" לחש בהתרגשות. "איפה?" השיבה באותה נימה מתרגשת. סאם לקח את ידה והצביע איתה אל המקום הנכון. סומק כיסה את פניה של קים, והיא שמחה שהיה חשוך, וסאם לא יכל לראות אותו. מגעו העביר עקצוצים קטנים בידה. היא הסתכלה לעבר המקום שאליו הצביע, וראתה את החיה הקטנה עומדת מולם. היא חייכה, וראתה מזווית עינה את סאם מוציא משהו מתיקו.
"בשר מיובש?" שאלה בפליאה, כשנופף בידו בחתיכה הקטנה. "הייתה לי הרגשה שתהיה לי הזדמנות להשתמש בו", השיב במשיכת כתפיים, וזרק את החתיכה קרוב אליהם. החיה נרתעה לרגע, אך כשראתה שדבר לא קורה הורידה את חוטמה אל הרצפה ורחרחה. היא התקרבה אליהם בזהירות לאט לאט. והסתכלה עליהם במבט מזהיר. קים נבהלה מעט, ואחזה בשרוול החולצה של סאם. "אל תדאגי", לחש באוזנה, "הם לא מזיקים. הוא ייקח את החתיכה ויסתלק", הוסיף, ושלח צמרמורות מאוזנה אל כל גופה. וכמו שאמר, התן לקח את החתיכה, ונעלם במהירות חזרה בין העצים. קים נאנחה בהקלה ושמטה את שרוולו של סאם. "מצטערת", אמרה בביישנות לא אופיינית לה. "אני לא מורגלת לסביבה הזו" אמרה ופיהקה בניגוד לרצונה.
"את כבר עייפה. תחזרי לישון, סיימת את המשמרת שלך מזמן" אמר לה סאם. היא הנהנה בחוסר רצון, והרגישה שמץ אכזבה בליבה. היא נוכחה לדעת שרצתה לבלות את שארית הלילה בצפייה עם סאם. תפסיקי עם זה, חשבה בפסקנות, נבהלת מהרגשות שעולים בתוכה. היא נעמדה במהירות, נפרדה בשקט מסאם, וחזרה אל האוהל שלה, שהתחלקה בו עם רף, לילי וקייט הקטנה. היא נכנסה בזהירות לתוך שק השינה שלה, אבל לא הצליחה להירדם בקלות. היא התהפכה שוב ושוב, מנסה להסית את מחשבותיה מן הנער השקט שהרטיט את לבה.
—————————————————————————————————————–

סאם נשאר לבדו, שומר מחוץ לאוהלים שחולקו. הוא לא יכל שלא להודות בפני עצמו על הבדידות שחש לאחר שקים הלכה. בכל מקום שהייתה, הייתה מן אווירה של חיים ועליזות. אבל הוא ראה שהייתה עייפה, ולא רצה שתתקשה בהמשך המסע מחר. לו, לעומת זאת, לא הייתה בעיה כלל. עיניו כבר התרגלו לחושך, מרוב הטיולים הליליים עם אמו, והוא אהב את הלילה. זה המקום היחיד שבו יכל לחשוב בצלילות ושלווה.
הרעש התמידי שתמיד מזמזם סביבו באור, כבה בחושך ומותיר דממה נעימה ומבורכת. אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שדיבר עם מישהו בכזאת חופשיות, חוץ מאמו. אולי הסתגר בתוך עצמו יותר מדי? אולי דיבורים, ופטפוטים אינם בהכרח דבר רע? זה שאביו אף פעם לא דיבר איתו, לא באמת מתוך התעניינות, לא אומר שכולם מתנהגים כך. הזיכרונות המרים, של אביו האוכל איתו ארוחה בשתיקה, לא שואל איך היה בבית הספר, לא שואל מה דעתו על המורים, רק שותק, עלו בו. אם אמו של סאם דחפה את אביו לשאלה, אלו היו שאלות ריקות מתוכן, או שאלות כמו איך הציונים שלו, שכמובן הם הדבר החשוב ביותר לריצ'רד בבנו. סאם מעולם לא התפרץ עליו על כך. רק הסתכל עליו במבטי בוז, כשאביו לא הסתכל, מה שקרה רוב הזמן. הכעס שהצטבר בליבו גדל בכל יום שעבר, ועוד שתיקה מחרישת אוזניים. זה היה הנושא היחיד שעליו לא דיבר עם אמו, קרלי.
היא תמיד ניסתה לקרב בינו לבין אביו, "צאו לטיול אב ובן", "אולי ריצ'רד ייקח אותך היום לעבודה, סאם?" אבל למה שמנהל חברת המכוניות הגדולה בעולם יטרח לקחת את בנו הטיפשי לעבודה? אמו לא הבינה, ולעולם לא תבין. אבל עכשיו כל המחשבות האלו גרמו לו רק לשמוט את ראשו בעצב. מה היה נותן בכדי לשמוע שוב את השתיקה המוכרת של אביו. והוא המשיך לשבת, המחשבות אופפות אותו, כשהשחר כבר החל לעלות