שומרי החלומות 7

שלא תעזו לדלג על ההקדמה הזו:

שלום, בני אדם, ואני מאמינה שגם חייזרים יקרים, בדרך כלל פשוט הייתי מבקשת שתגיבו, אבל מצאתי היום מקדחה חשמלית. משומשת על ידי אבא, אבל היא עובדת באופן נפלא.
אני מקווה שהבהרתי את הנקודה.
בעצם, אני בטוחה.
~מבט מרושע~
בכל מקרה- לפני כמה ימים מייטי הציעה לי לעשות ניסוי בפרק הזה. לכתוב מנקודת מבט אחת. אחת ויחידה. והיא הייתה צריכה כמעט לתרום לי לב אחרי המשבר הזה.
אבל אני חושבת שצלחתי את המשימה, כן, מייטי?
אז הנה הוא מגיע, בחצוצרות רמות, פרק שלם מנקודת מבטו של… פיטר.
אני חושבת שהוא קוץ בתחת.
ואתם?

פיטר התעורר בכאב ראש נוראי וסחרחורת. הוא גם היה די בטוח שראה כוכבים.
'חשבתי שזה קורה רק בסרטים מצוירים', חשב. הוא פקח לרגע את עיניו לחריץ קטן. ראשה של קים הציץ מעליו בדאגה. 'הו, לא. אני חייב לצאת מזה בצורה נורמלית', חשב. 'איזה מן גבר מתעלף?' נזף בעצמו. הוא נעמד במהירות וראשו נחבט במדף שמעליו. באנחה קטנה הוא התרסק ברעש על הרצפה. עכשיו בטוח ידעו שהוא גבר.
כבר כל הראשים רכנו מעליו. "אז…. מה נשמע?" שאל בחיוך גדול, בניסיון להסתיר את מבוכתו. הוא ראה שמונה עשר אנשים מסתכלים עליו. או עשרים? קים חייכה בלגלוג. "הכול בסדר איתנו. אבל אתה- כשכולם נרדמו- נפלת על השולחן שעמדת לידו, ובטח קיבלת מכה בראש." אמרה. "כמה זה?" שאל אותו הזקן הקירח בדאגה.'בעצם, נשארו לו שלוש שיערות על הראש. זה נחשב קירח?' סתר את עצמו בראשו. 'אני מדבר אל עצמי. כנראה באמת נפלתי לא טוב.' חשב בערפול. לילי- פיטר היה די בטוח שקראו לזקן כך- הראה לו ארבע אצבעות. "ארבע…" מלמל, "רואים? אני בסדר! כלומר, חוץ מהעובדה שיש פה שתי קימיות. לא, אפשר להירגע, יש קים עכשיו, אבל הכל ורוד… צבענו את הבית אתמול?" הוא התנודד לעבר הכיסא והתיישב עליו. להפתעתו, הכיסא נעלם, והוא נחת על הרצפה. "למען האמת, זה היה שתיים…" הוא שמע את הזקן ממלמל מאחור. מישהי אדמונית ויפה התקרבה אליו בבהלה. 'יפה?!' חשב לעצמו ברוגז, וסטר לעצמו. האדמונית, שפיטר זכר שקראו לה רפית, אבל לא היה בטוח, התקרבה אליו במהירות. מצד ראשו הוא שמע במעומעם שמישהו אמר, "פיטר, אתה הולך למיטה עכשיו!"
קים ורפית סחבו אותו לחדר, ראייתו עדיין מטושטשת.
"איפה יש פה מים?" הוא שמע מרחוק קול ילדותי. מילים מעורפלות של קים נאנחת בהתנצלות לאדמונית, ונעלמת מן החדר, והוא והיפה שמולו נשארו לבד. הוא שקל לתת לעצמו שוב סטירה, אך ויתר. אין טעם לגרום לה לחשוב שהשתגע. את זה הוא לא ממש זכר, אבל כנראה שבשלב מסוים הוא נרדם לזמן קצר. "פיטר? אתה בסדר?" שמע כשפקח את עיניו. רף ישבה מולו והביטה בו בביישנות. "כן," השיב בחיוך. הוא כבר הרגיש טוב, והפסיק לראות כפול. אך כשמישש את ראשו הרגיש בליטה. "אני חושב שיש לי בומבה בראש." מלמל לעברה. "קח", אמרה, והושיטה לעברו קרח. הוא לקח אותו, הצמיד לראשו, והתיישב במקומו. "עד כמה המצב גרוע?" שאל אותה, "אני עדיין נראה מעולה, נכון?" רף גלגלה את עיניה. "לא הרבה קרה," אמרה בשלווה. "ניק ופרי הרדימו אותנו, כדי להסביר לנו איך להגיע להר. הם אמרו שאנחנו צריכים להיעמד מתחת לכוכב נגה, וללכת לאן שאנו מרגישים." "ישר?" "כן, ישר. רק ישר. ניסית אי-פעם ללכת כל הזמן ישר?" "בהחלט. נתקעתי בעץ." היא גיחכה. "הם טענו שאם נעמוד במיקום המדויק שמתחת לכוכב, ונלך שלושה ימים- נגיע אל ההר. לפחות מתחתיו." אמרה בטון מבולבל, "אבל הם גם אמרו שאנחנו עלולים להיתקל בסכנות…" הוסיפה בחשש. "איזה סכנות? כל אדם בסביבה ישן, וישר זו לא בעיה. נגיע לשם מהר." אמר פיטר. "וחוץ מזה- אני נמצא אתכם." הוסיף, וניפח את חזהו.
"הם לא הסבירו אילו סכנות, ואנו צריכים ללכת ברגל. הם אמרו שלא נוכל לנסוע בדרך כזו." אמרה, ולפני שפיטר הספיק לפצות את פיו, קטעה אותו, והוסיפה, "אל תשאל אותי למה."
פיטר פלבל בעיניו בעצבנות. 'יופי. אנחנו צריכים ללכת ברגל שלושה ימים ישר. איפה בכלל נמצא כוכב נגה?' והיה עוד משהו שלא הבין… "אמרת שהם ביקשו שנלך לפי ההרגשה. מה זאת אומרת?" שאל ברטינה. "פעם יצאנו לטיול כל המשפחה, ולא ידענו מה לעשות, אז אמרתי שאני מרגיש שצריך ללכת לכיוון מסוים. בסוף היו צריכים לחלץ אותנו במסוק מהמקום שבו נתקענו". "הם לא הסבירו." ענתה בשקט. "רק ביקשו שניזהר, ואמרו שהמסע לא פשוט כמו שאנחנו חושבים." "טוב. אז כדאי שנארוז ונצא לדרך, לא?" שאל, משתדל לרומם את מצב רוחם העגום. רף חייכה בזהירות. "בתנאי שאתה מרגיש יותר טוב", קבעה. פיטר הרגיש את חזהו מתחמם, ואת חיוכו גדל. "אני מרגיש מצוין," אמר, וקם מהמיטה שעליה ישב כל אותה העת. הם יצאו מחדרו, ובסלון כבר המתינו להם כולם, עם תיקים על גביהם, ומבטים מלאי ציפייה.
*******
מרטין ניווט אותם אל נקודת ההתחלה הנכונה. כבר היה חשוך בחוץ, והירח היה במרומי השמיים, עגול ולבן. בסופו של דבר, הגיעו העשרה אל קרחת יער. המקום היה עוצר נשימה ביופיו. נראה כי אורו הלבן של הירח פגע במרביתו בדיוק בקרחת, שמסביבה היו עצים גבוהים וירוקים. אבל בעצם, הירח לא היה הגורם היחיד שהאיר את הקרחת. כוכב גדול ויפה, פיטר הניח שהיה כוכב נגה, זהר מעליהם. כולם הביטו מעל ראשיהם בהשתאות. "טוב, חברים," אמר מרטין ברשמיות. "אני חושב שניק ופרי רצו שנפנה לכיוון הזה." הוא הצביע לעבר נקודה צפופה של עצים. "אל תשאלו איך אני יודע את זה. אני פשוט מרגיש." אמר במצח מקומט. פיטר הבין למה התכוון. גם הוא הרגיש מן משיכה מסוימת אל הכיוון שאליו הצביע מרטין. מסביבו הוא ראה את כולם מהנהנים בהסכמה. "אז לזה הם התכוונו," הבינה לילי. אוליבר משך בשרוולו של מרטין. "סבא, אני עייף," אמר, וכאילו כדי להוכיח, פיהק פיהוק גדול. אוליביה הנהנה לידו. "בוא נעשה הפסקה קטנה." הוא שמע את הילד הזה, השקט, סאם, מדבר. כל הנוכחים התיישבו במקומם. פיטר התפלא שהרגיש הקלה לרגע. הוא לא רצה להודות בכך, אך פחד מעט מן הסכנה שבמסע, וחוסר הידיעה מה הוא עושה. הוא הולך ממקום שהוא לא מכיר, אל מקום שהוא לא מכיר, עם אנשים שאת רובם הוא לא מכיר, בגלל שאנשים שהוא לא מכיר אמרו לו לעשות את זה. ממש מעולה. "טוב, אני צריכה לשירותים," אמרה קים, וחזרה לעמוד. "מישהי באה איתי?" שאלה, והסתכלה סביבה. רף ולילי נעמדו בחיוך, ופיטר ראה אותן נעלמות לתוך סבך שיחים. לצערו, כל אחד חזר לעסוק בענייניו- מרטין עם נכדיו, סאם עם עצמו, ולפיטר רק נותר לחשוב כמה שהם צריכים לעבוד על יחסיהם אחד עם השני. הרי הם הולכים לבלות זמן רב ביחד, והאווירה ביניהם עדיין לא הייתה רגועה. פיטר היה אדם אנרגתי, ולכן מצא את עצמו משתעמם כעבור דקה תמימה. הוא מרפק את סאם בחיוך.
"אולי תספר לי קצת על עצמך? מאיפה הגעת, למה אתה שותק כמו קבר.. אתה יודע." סיים. סאם הביט בו במבט בוחן, שהסב לו קצת חוסר נוחות. 'טוב שהוא לא הביא מכונת רנטגן וזהו', חשב ברוגז. לבסוף סאם פתח את פיו והשיב לו, "באתי מבית גדול, ההורים שלי נרדמו, חייתי קצת בגינה שלנו, הגעתי אליכם, סוף סיפור".
"אז איך חיית בגינה? " שאל בחוסר הבנה.
"אכלתי פירות, וירקות," השיב סאם.
"וואו. הייתה לך גינה מאוד גדולה, נכון?" התפעל פיטר. לא לכל אחד יש ירקות ופירות בגינה. "אז מי נרדם קודם?" שאל בזהירות. הוא קיווה שהוא לא יגלה שזה נושא רגיש מאוחר מדי.
"שניהם נרדמו ביחד", מלמל.
"הו. אני מצטער", השיב פיטר בעצב. לאבד את שני ההורים ביחד, זה בטח קשה. "יש לך אחים? אחיות?" המשיך בחקירה.
"כן, יש לי אח", השיב סאם. פיטר הניח שדמיין, אך האם קולו.. רעד? הוא שאל את השאלה שהתכוונן לשאול, כשקולו קצת יותר מהוסס משהתכוון.
"ו.. איפה הוא?"
"נהרג בתאונת דרכים." קולו של סאם כבר עבר ללחישה קטנה. פיטר החליט שזה הזמן להפסיק את שיחת ההיכרות. הוא כמעט יכל לשמוע בתוך ראשו אזעקה 'זהירות, איזור רגיש. זהירות, איזור רגיש. תצא מפה מייד!'
לפתע נשמעו צעקות רמות שקטעו את מחשבותיו, ושלושת הבנות רצו אליהם בבהלה. כולם נעמדו במהירות. פיטר נבהל למראה פניה המבועתות של קים.
"מה קרה?" שאל מייק בטון לחוץ. שלושת הבנות פתחו את פיהן, אך נקטעו על ידי רשרוש חזק מאחוריהם. כל הקבוצה הצטופפה ביחד לגוש, ואף אחד לא הוציא הגה. כולם הקשיבו בשקט לקול הרשרוש שהלך והתחזק. פתאום, הרחשים נפסקו, ופיטר הבחין בצל קרוב אליו ואל קים. הצל התקרב יותר ויותר, ופיטר הרגיש את שערותיו סומרות. אך אף חיה לא הופיעה.
"למישהו יש מצית?" מלמל בשקט, עיניו לא זזות מן הצל. "נוכל להבעיר חתיכת עץ, ולהבריח את החיות שמתקרבות."
הוא שמע התייפחות לידו.
"סבא, מה קורה כאן?" שאלה אוליביה את מרטין בבהלה. הוא מיהר להרגיע אותה, וביקש ממנה להיות בשקט.
"לי יש מצית בתיק," אמר מייק, והתכופף בכדי לפתוח אותו. "היא קבורה עמוק בתוך ה-" אך קולו נקטע בידי צרחה.