רות

שעת היווצרות עולמות היא שעה שקטה. רוחש לו הים. מזמזם בשפתו אל גליו. שמש אין. שעת היווצרות עולמות היא שעת חושך מכיוון שהחושך, על פי חוקי הטבע, מוליד את האור. כד גדול של חרס באר נביעות ענקית- אבא. יותר מידי אור שאי אפשר להסתדר איתו. לבנה קטנה מעין קימור קטנטן של צל מושפע- אמא.
כך נוצרה רות.
רות הייתה התהוות של אש גודלת. אש כזו שחיה מאכילת הכל. עיניה השחורות הקטנות ואישוניה הגדולים היוו לטרוף עולם במבטם. ידעה הכל. זכרה הכל. טובה בהכל. מושלמת. חסרת שלמות לחלוטין.
סתורות מילותיה. חסרות הבנה. פשר ותכלית. מתבודדת היא לבד. נאהבת על ידי עצמה. רע וטוב משמשים בה בעירבוביא. קטנים ורכים הם ערפילי הלילה שאוחזים בה, אך לעיתים נדמה לה שהם חסרי משמעות.
משמעות. היא חיפשה למילה הזו בעצמה משמעות. עומק הדברים הוא גדול ונרחב לאין שיעור והיופי העצור בו, הוא העובדה שכל בן אנוש יסתכל בו ממקום מושבו, מזווית תבונתו ומכח ראייתו כבן אנוש. וכל אחד יראה באותו הנוף מילים שונות. עולמות אחרים. תבונה נוספת. כח הבריאה.

היא גדלה מהר. הזמן טס במנהרות הזמן האינסופית שלו. שמונה עשרה שנים מלאו לה. גיל הבחירה. לא סתם הספרה שמונה עשוייה מעגלים שההולך בהם חסר תכלית ומטרה. הספרה שמונה מספרת על חיי המעגל חסרי התוחלת ואילו האחד הוא הניצב ליד. מזכיר תמיד- אמת יש רק אחת. בדרך הטובה ינחה רק הלב. כי האמונה היא דבר פשוט מאד ובלתי נרדף כלל, אלא המחשבות האדם, רצונותיו החומריים ותאוותיו גורמים לאמונה להיות מוחבאת בעל כורחה תחת דלתות הבריח הגדולות, שומרות נחלת היצר. מוחבאת בצורה שכמעט כל דורש לא יוכל למוצאה. אבל מי שמבין את חוקי הבריאה ידע בשכלו ובדקיקות הבנתו שדלתות גדולות אלא הן כלום. הוויית שטות ותו לא. לא כח בהם. לא עוצמה. ניזונות הן מתאוותו האינסופית של הדמיון האוחז כל בריאה. רק כשיבין האדם סוד זה יוכל לעזור כוחות על טבעיים לנצח במלחמה מרה ואכזרית זו.
המלחמה מול האוייב הכי גדול שיצרה לנו האנושות- המלחמה מול עצמך.
…
השקט הדומם ששרר במדבר הארוך כמו התנה לו את שמו. נהרות עד צהובים של חול זהוב מזדקקים לעת בוקר בטיפות טל מתאדות. שם בין דיונות החול המזדקרות בבטחה לעשות נאמנה תפקידם ולהמשיך לשמור על הוכחת הבראשתיות, התהלכה לה רות. צדק של אור פרש את כנפיו החמות על מרחבי המדבר הענק. דווקא שם בתוך האינסופיות הבלתי נגמרת היא התחילה לחיות. מהלכת היא בצעדים קטנים נינוחים שלא יודעים זריזות או טרדה מה הם, מתבוננת בערגה על מליוני טביעות הרגליים בגדלים השונים שסבבו אותה.
אחת היא רות. אחת ליולדתה. זכה היא לאמה. אם אומה שלא מאומה. רות המואביה.

מואב היה בנו של לוט ושל בתו של לוט. שמו נקרא מואב על שם החטא שחטאו בו אמו ואביו. לאחר הפיכת סדום חשבו בנותיו של לוט שנהפך כל העולם ולכן לקחו הן את אביהן למערה שם השקוהו אותו ביין שרף ומתוך שיכרותו של אביהן שכבה איתו כל אחת מבנותיו. כך נולד מואב. ונקרא שמו "מ- אב" כלומר אמו קראה לו בשמו על שילדה אותו מזרע אביה. החטא היה חמור מאד בעיני אלוקים. לכן נידה אלוקים את מואב וצאצאיו לדורי דורות שלא יבואו בקהל ישראל. ואכן היהדות לא מקבלת גרים מעם מואב.
רות הייתה מואביה. היא גרה בארץ מואב, בת למלך עשיר. בעצם לא חסר לה כלום, אם תשאלו אחרים. אך אם תשאלו אותה, חסר לה הכל. חסרה לה משמעות.