רוח

עפתי  עפתי   עפתי   עפתי     נחתתי ליד הים. 
היה לי חם מאוד, אבל הרוח מהים לא נתנה לי להתקרב אל המים. התגלגלתי על החוף. 
הגלים הקטנים דווקא יצאו מהים אל החוף. הם התקרבו אלי וכמעט נגעו בי, אבל רק כמעט, כי הרוח הרחיקה אותי מהם. הם חזרו לים ומיד שוב יצאו וניסו להגיע אלי, אבל אותי הרוח כבר גלגלה עוד יותר רחוק. בשביל הגלים הגמדים האלה המרחק בינינו נעשה עצום. אולם הם לא ויתרו והמשיכו לנסות עוד ועוד ועוד.
פתאום ילדה אחת הרימה אותי והתחילה לרוץ. האוויר סביבנו זז מהר. שתי הרוחות – מהים ומהילדה – נפגשו ונשפו זו על זו. סתם שיחקו. ואז הרוח מהים, החזקה יותר, חטפה אותי מהידיים של הילדה והעיפה למעלה.

​עפתי   עפתי   עפתי  

נתקעתי בעץ לרגע, אבל הרוח משכה אותי ממנו בכוח רב, סובבה באוויר וזרקה למעלה ולמטה. היא ניסתה למשוך גם את העץ, נשפה עליו חזק והשמיעה קולות מפחידים, אבל הוא רק התכופף קצת ולא זז ממקומו. 
סוף סוף, אחרי יום נשיפה ארוך, הרוח התעייפה ונחלשה. הרגשתי שאני עפה לאט יותר. ועוד לאט יותר. ועוד. עצרתי, וחושך ושקט עטפו אותי.
אני חייבת, חייבת, חייבת!!!!! נשמע מרחוק. מכשפה, עם שיער כחול מבריק שהאיר מסביבה כמו ירח, התקרבה אלי. היא דיברה לעצמה בקול מתבכיין מקרקר: אני חייבת למצוא אותה, אם לא אמצא אותה, לא אחזור להיות ציפור כחולה אף פעם! פתאום באור השיער היא ראתה אותי וצעקה: הנה את, הקסומה היקרה שלי! מצאתי אותך! לעולם יותר לא נפרד!
היא לקחה אותי ביד, קפצה, עשתה עמידת ידיים והתגלגלה, וכל הזמן נופפה בי ושרה בקולה המקרקר: "נוצהנוצהנוצהנוצהנוצהנוצה". קיבלתי סחרחורת. רציתי שהיא כבר תעצור ובעיקר שתפסיק לשיר בקול הזה שלה. ובאמת, לעט לעט הקול הפך לשירת ציפור והמכשפה לעט לעט הפכה לציפור קטנה עם נוצות כחולות מבריקות.
כמוני.
​