רב קומות

רב קומות

שלושה חברים נסעו לטיול מחוף לחוף בארצות הברית. הגיעו לעיר בוסטון והלכו לחפש בית מלון מתאים. הגיעו לבנין רב קומות וביקשו חדר. היומנאי אמר להם : "אני מאוד מצטער, אין לנו חדרים פנויים". הם הפצירו בו שימצא להם חדר : "אנו מוכנים לגור גם במחסן, בבקשה תעשה מאמץ !". היומנאי אמר להם: "יש לי על הגג בקומה 99 שיכול לשמש לכם למגורים, האם אתם רוצים בו?" הם ענו בקול אחד: כן, כן, אנו רוצים בו". הוא אמר להם: "אבל יש בעיה אחת ! המעליות נסגרות בשעה 22.00 בדיוק ומי שמגיע מאור יותר יצטרך לעלות במדרגות, אין אפשרות אחרת, תצטרכו לעמוד בזמנים ולחזור לפני שעה 22.00". וכך היה במשך מספר ימים לשביעת רצונם.
באחד הלילות האוטובוס לא הגיע בזמן ונאלצו לחכות . הגיעו בריצה לבית המלון בשעה 22.05 . היומנאי אמר להם: "אין אפשרות לפתוח את המעליות, אתם חייבים לעלות במדרגות". בלית ברירה נגשו לחדר המדרגות ולפני שהחלו לעלות הציע אחד מהם: "כדי שנעביר את הזמן ולא נתעייף , אני מציע שכל אחד יספר סיפורים : הראשון יספר סיפורים עד קומה 33 . השני עד קומה 66 והשלישי יספר סיפורים עד לקומה האחרונה, הקומה -99. הראשון אמר: "לי שי רק בדיחות, סיפורים מצחקים, ודברים מבדחים". שני חבריו ענו לו: "מאוד יפה זה מתאים לנו". הוא החל לספר בדיחות ודברים מצחיקים והחבורה פצחו בצחוקים רועמים שהרעידו את כל החדרים בקומות ה שונות. זה נמשך עד לקומה ה.33.
החבר השני אמר: "לי יש רק סיפורים רציניים ומעשיים. אין בהם לא צחוק ולא בדיחות. הכל מהמציאות. יש לי אך ורק דברים מעשיים". וכך החל לספר להם סיפורים מעשיים בקשר לעסקים, כלכלה, מדע, ותגובות על הנעשה בעולם המדע. כולם היו מרוצים והוא המשיך לספר עד לקומה ה-66 החבר השלישי אמר: "לי יש רק סיפורים עצובים, סיפורים מכאיבים כולם מלאים בעצב וביגון, אבל ובכי". הם הסכימו והחבר השלישי התחיל לספר להם על מקרים מצערים, על רצח, שוד, פשע, ועל אנשים עלובי חיים…כל הסיפורים היו עצובים וכל החבורה היתה קשובה ולא הרגישו עד שהגיעו לקומה 99. החבר השלישי אמר: "והגרוע מכל הוא שאנו שכחנו את המפחת אצל היומנאי למטה" .
כששמעו זאת התעלפו ונשארו מחוסי הכרה עד למחרת בבוקר שעובדי המלון גילו אתם.
מוסר השכל:
הגיל עד 33 הוא הגיל היפה ביותר בחיים. האדם נהנה מכל דבר, חוטא לאלוהים ולאנשים, אינו מתחשב ואינו מקיים מצוות.
השנים מ-33 ועד 66 הם השנים הרצוניים בחיים. האדם בונה עתיד, לומד, דואג לקריירה, נושא אישה ומליד ילדים, עסוק בבעיות הקיום שלו ושל משפחתו. דבר שלא מותיר לו פנאי מספיק כדי ליהנות מהחיים.
מגיל 67 ועד המוות האדם עסוק בעצמו. הילדים גדלו ופרחו, הוא יצא לגמלאות, אינו עובד, חי בבדידות, הילדים לא מבקרים ולא שואלים. בעיות בריאות שלו ושל אשתו, בדיקות רפואיות, אשפוזים, שלא לדבר על נכות קשה והגבלות בתנועה. האדם רק אז, כשזה כבר מאוחר, הוא מודע לכך שהוא שכח את המפתח לגן העדן למטה, לא צבר מספיק נקודות חסד שתזכה אותו בגן העדן.