עץ.

היה עץ אחד, שעמד לו בשולי הגן. הוא היה עץ מיוחד, לא כמו כל אחד. היו לו עלים בצבע שהכי אהבת והיה לו את הריח שלו הכי התחברת. סנאים קטנים תמיד היו מבקרים בגומחות העץ, ותמיד, אפילו אם זה שיא החורף, היו מוצאים שם בלוטים. העץ היה מגודר בגדר רשת בצבע כסף, שאף פעם לא החליד. כולם רצו לראות את העץ ולהתבונן בו, אבל מי שהלך לשם, לקצה הגן, לעולם לא חזר.
יום אחד, ילדה בשם פני, בת 16, הלכה לגן ההוא והתאמנה עם חברותיה לתחרות הכדורעף שתיערך עוד כמה ימים. הן העיפו קצת יותר מדי גבוה את הכדור ששיחקו איתו, והוא התגלגל, היישר אל בין הגדרות המדהימות של העץ.
פני הביטה בחברותיה. הם שמו את ידיהן זו לצד זו, שש ידיים בסך הכל. ״מי שיוצאת לא צריכה להביא את הכדור,״ אמרה פני. ״בסדר?״
״משלוש יוצא א-ני!״ הן צועקות. כעבור חמש דקות נותרו שתי בנות שמקוות שלא יצטרכו ללכת לעץ: אשלי ופני.
״אבן נייר ומספריים, המנצח בין השתיים, אחת שתים שלוש!״ צעקו יחד.
״יש! ניצחתי!״ קראה אשלי בחדווה. ״מספריים מנצחות נייר! את הולכת להביא את הכדור!״

פני עמדה מול העץ המדהים, ואשלי והשאר מעודדות אותה. ״תיכנסי, פני, נו!״ הן קוראות.
פני העבירה את רגל ימין שלה מבעד לגדרות והיא נחתה ללא כל פגע. הן הריעו.
היא העבירה את הרגל השנייה, ופתאום הייתה אפופה כולה בריח מושלם של צמח הגרניום, שאותו כל כך אהבה, משולבות בריח הבושם שראיין, החבר שלה, קנה לה ליום הולדתה.. העלים שעל העץ השתנו בן רגע לצבע כחול עמוק, מנצנץ בשמש.
הצבע האהוב עליה…
חברותיה כנראה לא ראו את זה. ״נו כבר!״ קראה היידי בזעם, שתמיד הייתה ידועה בקמצנותה. ״ההורים שלי קנו לי את הכדור הזה בשלושים לירות ואני לא מתכוונת לחכות פה כל היום!״
אבל פני לא הקשיבה. היא נשארה, דוממת, מול העץ, נותנת לריחות לעטוף אותה. ״בואו נלך,״ מתעצבנת אשלי. ״יש לי גם כדור בבית. אל תדאגי, היידי, נחכה שפני תצא משם ואז נכריח אותה לקנות לך כדור פי אלף יותר טוב.״
הן הלכו משם מרוצות, בעוד פני עומדת מול העץ.

עד הערב היא הייתה שם, ובינתיים כבר ראיין הספיק להופיע פה, והם עשו דברים בכלל לא רעים יחד- היא לא זכרה שהוא מנשק כל כך טוב. טעמן של המנות שהיא הכי אוהבת הופיעו פתאום בתוך פיה.. היא לא יכלה לעזוב את העץ, פשוט לא יכלה.
היא לא יודעת כמה זמן היא הייתה שם, אבל בשלב מסוים מה שהיא אכלה התחילה להימאס עליה והכחול הכהה התחיל לעצבן קצת. הגרניום עשה אותה מצוננת, והבושם היה מתוק מדי לאפה. נמאס לה שראיין מנשק אותה כל הזמן, מלטף אותה, כל הזמן, לא נותן לה מנוח. אפילו שלבלות איתו כל החיים היה תמיד מה שהיא רצתה…
בשלב מסוים היא תלשה חופן עלים מהעץ. ״מספיק!״ היא קראה בקול הזמרת שהיא אהבה כל כך, שחלמה על קול כמו שלה.
ראיין נעלם, העלים השתנו לחום מכוער, ובפיה הופיע טעם שום, הדבר הכי מגעיל, הכי דוחה בעולם בעיניה.. ריח מסריח של פחי זבל עלה באפה.
היא שכבה שם, אוטמת את אפה ועוצמת עיניה. משהו, היא לא ידעה מה, הכריח אותה לפתוח את עיניה. אז זה מה שהיא עשתה.
ראיין עמד מולה, אוחז בידה של אשלי, ושניהם נראו הרבה יותר יפים מבדרך כלל. הוא ליטף את אשלי, נישק את צווארה והגיע גם לשפתיה…
היא צרחה והושיטה יד להפריד ביניהם. אבל היא הייתה כמו רוח, לא מסוגלת לעשות כלום. אשלי הפשיטה את חולצתו של ראיין וחזהו השרירי נגלה לעיניה. היא בכתה. אשלי עשתה בחצי שנה את מה שלפני לא היה אומץ לעשות כבר 5 חודשים…
הוא הוריד את חולצתה והם התנשקו. הם נשכבו על הרצפה, קולות ערגה בקעו מפיהם. והם נראו כל כך מאושרים.
היא רואה את כל הדברים שהיא הכי שונאת, מריחה את הריחות הכי מגעילים, ורואה, רואה את מושא הקנאה הכי גדול שלה, אשלי, מתנשקת עם היתרון היחיד של פני עליה, החבר שלה….
והיא צרחה על הרצפה, רעדה, ונדמה. חסרת חיים, חסרת נשמה וחסרת רצון להמשיך.

״משטרת קליפורניה הודיעה היום בשעות הבוקר על היעדרות הנערה פני פוטייל. פניה מופיעות במסך. אני מבקשים מכל מי שראה אותה להודיע ל..״
״פני!!!״ צרחה אשלי. ״אני חייבת ללכת למצוא אותה. איפה ראיתי אותה בפעם האחרונה?״
היא העבירה בראשה את אירועי יום אתמול. הן משחקות, הכדור עף לעץ, ופני הולכת להביא אותו..
״העץ הזה,״ לחשה אשלי ודמעות עלו בעיניה. ״החברה הכי טובה שלי..״
היא רצה לגן ההוא, לקצה הגן, והתפללה בליבה שפני לא.. לא מתה..
היא קפצה מבעד לגדרות הכסופות שלעולם לא החלידו. באפה עלה ריח תה ירוק, ועלי העץ הפכו פתאום לזהב מסנוור. גביע הכדורעף שכל כך רצתה הופיע פתאום בידה, וכוכב הקולנוע שהעריצה הופיע מול עיניה עם מצלמה ביד. היא לא יכלה לעזוב את העץ, פשוט לא יכלה.