עיני האמת פרק 4 – גילויים חדשים

התעוררתי בהרגשה נוראית, תחושת אובדן עצומה אחזה אותי ומצאתי את עצמי מחניק את הגוש בגרוני. כיסיתי את פני בשמיכה ובכיתי בחרש. אחרי כמה דקות הרגשתי מגע יד גדולה אבל עדינה ואברהם שאל אותי בקול רך "מנואל התעורר כבר בוקר" ואני שהתביישתי בבכי שלי ניסיתי לומר לו שכבר קמתי אבל קולי נשבר כאשר אמרתי לאברהם "בוקר טוב" מבעד לשמיכה. "אני מבין שלא ישנת טוב" אמר תוך כדי שהוא מושך את השמיכה מעלי. "חלומות רעים" שאל, "לא, לא" עניתי לו מתוך רצון להתחמק משאלות נוספות על הנושא. אברהם הסתכל עלי במבט בוחן כמה רגעים ואז חייך חיוך קטן. "איך הראש שלך" שאל, "יותר טוב תודה" עניתי בנימוס. אברהם הסתכל עלי שוב במבטו הבוחן שלו ואמר "גש לנחל לשטוף את הפנים שלך והצטרף אלי לארוחת בוקר.

קמתי, וראיתי שזאת שעת בוקר מוקדמת מאד כי עדיין היה ניתן לראות מעט כוכבים בשמים. ניגשתי לנחל, שטפתי את פני ושתיתי קצת מהמים הצוננים. שהגעתי למחנה המאולתר שלנו, אברהם הגיש לי פת לחם כבדה ומעט גבינה. "אכול את הכול כי דרך ארוכה לפנינו". אכלתי את הלחם הכבד והגבינה ובינתיים אברהם החל לארוז את המחנה ולרתום את סוסו. לאחר כמה דקות אזרתי את האומץ ושאלתי את השאלה שניקרה במוחי מהרגע שראיתי את פניו. "מי אתה?" שאלתי את השאלה הפשוטה. "אמרתי לך, שמי אברהם" אמר וחייך. "אינך צריך לדעת יותר מזה כרגע" והסתכל עלי במבט נוקב. אולם זרם של שאלות התחיל למלא את ראשי. "לאיפה אנו הולכים? למה אתה לוקח אותי לשם?" שאלתי במהירות. אברהם, שסיים לרתום את הסוסים, הסתובב אלי ואמר, הפעם בלי חיוך "אמרתי לך, אין לך צורך לדעת יותר ממה שאתה יודע, אולם תדע שאני לוקח אותך למקום רחוק מאד והדרך תהיה ארוכה וקשה אולם בגלל שהמקום הזה חשוב לי ואינני יודע עדיין את קנקנך, הסתפק ואומר לך שאתה בין ידידים והמקום שאני לוקח אותך יעזור לך להבין יותר טוב" אמר והוסיף "אבקש ממך לא לשאול אותי יותר לאן יעדנו". הנהנתי בראשי להסכמה, כי הרי מה אוכל לעשות. הנה אני, מנואל, ילד קטן שענק אומר לו מה לעשות. אולם זה היה יותר מזה, הרגשתי שאני חייב ללכת עם אברהם ולכן הסכמתי לעזוב את הנושא, לפחות כרגע.

לאחר שכיבינו את המדורה שלנו וסיימנו לרתום את הסוס שלנו, התחלנו לצעוד לכיוון הדרך הראשית. כשהגענו לדרך פנינו דרומה, או לפחות כך הערכתי לפי מצב השמש בשמים. ככל שהשעות עברו עברנו שדות מלאי חיטה, כרמים ופרדסים אולם למרות כל השפע הזה לא ראיתי נפש חייה אחת ואני לא מתכוון רק לבני אדם אחרים, למעשה שאני נזכר בזה, אפילו ציפורים לא ראינו ושקט מטריד הקיף אותנו. החלטתי לשאול אל אברהם מאוחר יותר איפה כולם שלפתע הוא פתח פיו והחל לשיר.

אַלסִין גַאזְרִין זְרֶגלִין
אָדוּ שִׁיג מָל תוֹרוֹלזוּנוּ קֹהוֹ

"מה זה אומר" שאלתי. אברהם הסתובב אלי והרים גבה, "אתה לא הבנת את המילים?" שאל. "לא" עניתי "אני אמור?" שאלתי בשקט. "עכשיו אני בטוח שאתה לא מפה, כי לא פגשתי מעולם מישהו שלא מכיר את השפה העתיקה. "מצטער" הוספתי בבושה. "זה בסדר" ושוב חייך. "האם תרצה לדעת מה שרתי?" שאל. "מאד" אמרתי בנימוס. "ובכן ניתן לפרש את השיר בצורה הבאה" אמר ולאחר כמה רגעים אמר.

"במרחק, חזיון התעתועים בולט כמו סוסים ופרות.
שמח אני מאד לראות את בני האהוב".

לא הבנתי מילה ממה שנאמר אולם לא רציתי לפגוע ברגשותיו ולכן אמרתי "זה מאד יפה". "לא הבנת כלום אני מאמין…" לפתע עצר. "מה קרה" שאלתי ובתגובה סימן לי אברהם להיות בשקט. ניסיתי להקשיב למה שגרם לאברהם לעצור אולם שוב לא שמעתי כלום. ולפני שהספקתי לשאול את אברהם מה קרה הרגשתי פתאום כי הרוח החלה לנשוב בעצמה. אברהם תפס את ידי ואמר "מהר, כסה את עיניך ושכב על הקרקע ושלא תעז לפתוח אותם אם חייך חשובים לך" והגיש לי מטפחת. קשרתי אותה סביב עיני ושכבתי. אברהם כיסה אותי בשמיכה. שכבתי על האדמה החמה, רועד מפחד והאזנתי בפחד. אחרי כמה רגעים התחלתי להרגיש כי האדמה רועדת סביב. לפתע קול שאגה עצום הקיף אותי מכל הכיוונים, האדמה המשיכה לרעוד סביבי. הרעש התגבר והתגבר עד שהרגשתי שראשי הולך להתבקע. וכך שוב מצאתי את עצמי, חסר אונים, לבד במצב שאין לי שליטה עליו.