עיני האמת – פרק 1
ישנו סיפור ישן, סיפור שאמהות נוהגות לספר לילדיהן לפני השינה, סיפורים שהילדים מחכים בקוצר רוח לליל המחרת להמשך שלו, סיפור על מציאות ודמיון, מציאה ושכחה, הרפתקה וסכנה, עצב ושמחה.סיפור ישן כל כך שאף אחד כבר לא זוכר את גרסתו האמיתי. ואני אכן זקן מאד.שמי מנואל וזהו סיפורי. נולדתי בארץ רחוקה ונשכחת בשם ושפה, בחווה מרוחקת מקרבת אדם. אבי היה איש אדמה מסור אשר נאלץ לגדל את אחותי ואותי לבד לאחר שאמי נפטרה ממחלה מסתורית. החיים היו טובים ושקטים. אחותי, סינוון שמה, ואני היינו מוקפים טבע. אבי חינך אותנו ביד נחושה וכאדם לא משכיל היה חשוב לו מאד שנלמד מפי רוזה הזקנה שהייתה מגיעה לביתנו פעם בכמה ימים לקנות מאבי מוצרי חווה ובתמורה הייתה מלמד את סינוון ואתי קרוא וכתוב. החיים היו טובים עד לאותו יום גורלי, יום שחקוק בזיכרוני לעולמי עד, יום שבעיתו יושב אני ומספר את סיפורי.
באותו יום מדובר, השמש זרחה גבוהה בשמים ואחותי ואני בדיוק סיימנו את מטלותינו היומיות בחווה ואבי הציע לנו ללכת לטייל בגבולות השדות שלנו, לא היה דבר יותר מהנה מלשכב על העשב הרך בשמש החמה ולהירדם לכמה שעות. סינוון ואני החלטנו ללכת לשדה ולשחק משחקים שילדים משחקים ביניהם.
לאחר כמה שעות של משחק התעייפתי והחלטתי לשכב בשדה בעוד אחותי הלכה לטייל, כך נרדמתי לי, עמוק במחשבות על רומו של עולמו של ילד צעיר, עוד לא נער שלפתע קולה של אחותי, כמו רוח מתגברת הגיע לאוזני. "מנואל, מנואל, איפה אתה, בו מהר אתה חייב לראות" קולה העיר אותי משנתי.
ובעודי מנגב את קורי השינה מפני הגיחה מולי בריצה, כולה מתנשמת. "מנואל אתה חייב לראות זה, לא ראיתי דבר כזה בחיים, אני חושבת שמצאתי אוצר, כמו שרוזה סיפרה לנו" אמרה מבלי לעצור אפילו לרגע לנשום. הסתכלתי עליה במבט חשדני, כמו שאחים גדולים נוטים לתת לאחיות הקטנות שלהם. "מה כבר מצאת, איזה אבן מיוחדת, אולי גם זהב". ואחותי, שבכל מצב רגיל הייתה מתעצבנת ונעלבת, הסתכלה עלי בעיני השקד הגדולות שלה ואמרה. "אני אומרת לך, אוצר אמיתי! מנואל אתה חייב לראות את זה". בלית ברירה ומסקרנות גוברת קמתי ממרבצי על העשב והתחלתי ללכת אחריה. לאחר כמה רגעים הגענו לשדה פתוח. "נו מה כל כך מיוחד פה" שאלתי קצת בחוסר סבלנות. "לא פה, שם ליד הסלע הגדול".
בהתחלה לא ראיתי על מה מדובר ובעודנו מתקרבים לסלע הענק, התחלתי לזהות את תוויה של תיבה.
לא תיבה גדולה הייתה, בינונית, כזאת שרואים בכל חווה, תיבת אכסון רגילה.
אולם תיבה זאת לא הייתה רגילה, היה בה משהו מסתורי ומושך, קשה לי להסביר, זה לא היה בצורתה, היא הייתה תיבת עץ רגילה, לא בקישוטיה, כי לא היו. אלה הרגשה פנימית, כזאת שכמגיעה ממעמקי הבטן. "אתה רואה, מצאתי אוצר אנחנו יכולים לשמור עליו?" שאלה סינוון. "אולי היא שייכת למישהו שיבוא לקחת אותה בקרוב" עניתי. "אני לא חושבת" אמרה והוסיפה. "אם מישהו היה משאיר אותה פה, הוא היה מסתיר אותה כדי שלא ייקחו את האוצר". "איזה אוצר" עניתי כבר בנימה לא סבלנית. "האוצר שבתוך התיבה" ענתה.
ובשלב זה שמתי לב שמכסה התיבה היה פתוח חלקית אבל מהמקום בו עמדתי לא יכולתי לראות מה יש בתוכה."בו תראה זה יפה" אמרה אחותי תוך כדי שהיא לוקחת את ידי ומושכת אותי לתיבה.
בעודי מתקרב לתיבה התחלתי לראות שבוקע ממנה אור חלש. ובשלב זה הסקרנות החלה לקרסם בי.
שהסתכלתי בתיבה ראיתי שהיא מכילה מאין אבן אבל מוזרה. אבן שלא ראיתי כמוה אף פעם.
"נו עכשיו אתה מאמין לי" שאלה סינוון, ואני אפילו לא עניתי לה, כל כך שקוע הייתי באבן שאפילו לא שמתי לב שהתחלתי לשלוח אליה יד. אבל אחותי כן שמה לב ובהרף עין זינקה אל התיבה והרימה את האבן.
את מה שקרה אח"כ אני זוכר במקוטע. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שרגע אחד אני מול התיבה מיד אחר כך אני מוצא את עצמי שוכב על העשב ליד התיבה, אחותי לא נראית לעין וכן גם התיבה והאבן המסתורית.התחלתי לפחד. "סינוון, איפה את" קראתי שוב ושוב. התחלתי לחפש אותה מסביב לסלע הענק אחר עקבות אבל לא מצאתי כלום, אפילו סימנים של תיבה לא היו שם. זה היה כאילו אחותי והתיבה פשוט נעלמו. שוב אחז בי הפחד המשתק, הרי אבי השאיר את אחותי בידי והנה אני, ילד עוד לא נער עומד במרכז שדה, לא רואה סימן לאחותי. הפחד הפך לדאגה ועצב על התנהגותי לאחותי. מה אומר לאבי?
תגובות (0)