Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper

Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper
פרק 3 – ריאה

השעה הייתה שמונה דקות אחרי חצות, ואני שוב לא נרדמת. כמה זמן כבר עבר מאז שיכולתי לישון כמו שצריך? שנה? שנתיים? ברקע רק צלילי הגשם ורוחות עזות הקישו בחלון.
הכאב שוב חזר ושוב כל ניסיון להשתמש בכוח שלי, התיש אותי. הכאב היה חזק מדי, כמו לשבת בכסא חשמלי ולקבל מאות זרמים אל תוך הגוף.
לפעמים היה את הרצון לחתוך את היד,הכול רק שהכאב ייפסק. אך לא הייתי מסוגלת לזה. כנראה שאצטרך להתרגל לסבל הזה עד הסוף המר.
הסוף הבא וקרב.
'לפחות דן יהיה מוגן עכשיו' וחיוך קלוש עלה על פניי.
נזכרתי בהם, כמעט כמו בכל לילה – ה"שאריות" של קיידר, כך קראתי לכל אלו שלא הצליחו להימלט או לשרוד בעולם הנוראי ההוא.
כל לילה נזכרתי בגופות הזרוקות בפינות העיר, בבודדים שצרחו מכאבים ברחבי הרחובות , המחלה ריסקה אותם, השמידה לאט ובייסורים.
לחשוב שסביר להניח בקרוב אעבור את אותו הדבר, צמרר אותי. עדיף כבר לירות בעצמך לפני, כמו שהרוב עשו – בחרו בהתאבדות. אך שוב, זה לא לאופי שלי ובגורלי עלה לסבול עד הטיפה האחרונה.
מכל המחשבות, לא נשאר בי אוויר לנשום, הקירות חנקו אותי והייתי חייבת לצאת לאוויר הצח.
קמתי מהמיטה וניגשתי לארון של אלכס. היה לי את האישור שלה להשתמש בבגדיה. לא הייתי צריכה הרבה, רק צעיף צמר וסוודר חם יספיקו לי.
יצאתי החוצה והתיישבתי במדרגות. כן, אני פסיכית כנראה אבל אהבתי קור, והייתי מכורה לריח של גשם.
האוויר הקר נתן לי להרגיש שאני חיה. חיה מתה.
והינה שוב העיניים מתמלאות דמעות המטשטשות לי את הראייה. אני לא הטיפוס שבוכה, אף פעם לא הייתי. אך המחלה הזאת סחטה ממני את כל הכוחות. מותשת נפשית ופיזית. כל יום חדש יותר ויותר קשה. המציאות שלי היא הסיוט שלי, והחלום זה הגן עדן.
" הכול בסדר? " קול עדין קטע את מחשבותיי. הרמתי את מבטי אל הדמות הגברית שעמדה בפניי.
מאיפה הוא צץ לי פתאום?
שיער חום, עיניים כחולות, בחור לא גדול במיוחד, בגובה בינוני ממוצע.
כולו סחוט ממים, לבש רק חולצה קצרה ומכנס ספורט שחור ולצידו תיק אימון. חי על הקצה.
מחיטי את הדמעות מהר. זה מה שהיה חסר לי, שיראו אותי בוכה.
" כן.. " עניתי בהיסוס. לא נראלי שהוא השתכנע אך הוא לא נתקע שם יותר מדי זמן ולאחר שתיקה שהפכה להיות מביכה, פשוט נכנס אל תוך הבניין.
נאנחתי בהקלה.

" מהר הם באים " צעק דן ומיהרנו לנוס לנפשינו. אומנם זה לא היה קל, אך הצלחתי להשאיר מעט שכבות קרח על האספלט בכדי לעכב את הציידים. " קדימה.." הוא תפס בידי וגרר אותי קדימה.
דן תמיד היה מעולה בריצה, יום ולילה הוא היה רץ סביב המגרש הנטוש שבו נהגנו להתחבא במחסן ליד.
ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר והוא תמך בי ולא עזב לרגע. הם היו מאחורינו, לא צמודים אך מספיק קרובים.
עוד בזמן שגדלנו, אנשים בודדים שהצליחו להתחמק מאסון הביילוד, הקימו ארגון; לא היה להם שם מיוחד, אך קראנו להם ה-"ציידים".
מטרת הארגון הייתה לתפוס את כל אלה שנדבקו בביילוד ולהיפטר מהם סופית.
הם רצו להחזיר את העולם לקדמותו, ומכיוון שלא היה את הספר, בחרו בדרך ה-"טיהור".
הרי מעטות היו הדרכים להציל את אלה החולים, הם גם לא חיפשו את הפתרון למגפה, הם בחרו בדרך הקלה – להרוג.
ואיך עשו זאת? היו שמועות שהם לקחו דם מאלה שהודבקו ובעזרת קצת כימיה, הצליחו להכפיל את המנות. עכשיו היו להם אקדחים עם חצי מבחנות מיוחדות המלאות במנות אלה.
ברגע שחץ כזה פוגע בך, לא נשאר לך הרבה. ההשפעה כמעט ומיידית.
חמש דקות של ייסורים בלתי פוסקים בהם אתה מרגיש שטורפים אותך לחתיכות ואז זה נגמר.
" אני לא יכולה יותר " התנשמתי בכבדות, הרגשתי שעוד רגע אני מאבדת את ההכרה, המחלה הזאת הקשתה עליי.
מבלי לשים לב מצאנו את עצמנו רצים בתוך יער חשוך. אולי זה ייתן לנו זמן להתחבא מהן.
" את חייבת, את הבטחת לי! " הוא נעצר ולמרות שלא ראו כלום, את עיניו הבורקות יכולתי לראות טוב מאוד, חודרות לי אל תוך הלב.
" נראלי שהצלחנו להתחמק " אמר ולפני שהספקנו להתנשף, זה חלף לידי ופספס בפחות מסנטימטר את גופי.
הרגשתי את החיכוך בצד השמאלי של הצוואר ופרצתי בצרחה.
אני לא בטוחה שזה מהכאב, כנראה יותר מהפחד. תזוזה אחת לא נכונה והייתי מוצאת את המוות שלי עכשיו.
המשכנו לרוץ, לא יודעת איך, אבל אחרי מיליוני מכשולים בדרך ומבלי הידיעה לאן לרוץ, איכשהו הצלחנו לברוח. לא שמענו אותם יותר.
" ריאה " הוא התייפח בבכי וצנח אל חיכי. אלה היו דמעות של הקלה. הוא עבר הרבה פחד וחרדה.
" הכול בסדר…אנחנו נהיה בסדר " נשקתי על ראשו.
" מה עכשיו? " שאל. " בוא נמצא מקום שבו נוכל לישון מבלי שיבחינו בנו.. " צעדתי צעד אחד אחורה ומעדתי אל תוך התהום, הוא ניסה לתפוס אותי ונפל גם הוא.

"קחי." ספל תה הופיע בפניי והוציא אותי מהזיכרון האחרון שהיה לי לפני שהגעתי לפה.
הרמתי את מבטי ושוב הוא עמד אל ידי, מושיט את הספל. בידו השנייה היה עוד ספל, כנראה בשבילו.
" תו-דה.." פלטתי ולקחתי ממנו את התה.
הוא לא הוסיף מילה, רק ניגש לכיסא עץ רחוק שהיה גם כן תחת קורת גג, הניח את התה שלו על הרצפה ושלף סיגריה.
מהר מאוד נוצרה אווירה מתוחה בנינו, או שיותר נכון להגיד מביכה? שתיקה מביכה.
בהיתי בו כמה שניות, שיערו הרטוב האפיל על פניו, והוא נראה טרוד, טרוד במחשות.
טוב ריאה זה לא הזמן להיתקע עליו, זה לא עניינך.
חזרתי להביט אל תוך הספל. חתיכת לימון צפה בתוך התה ויכולתי להרגיש את הניחוח החזק שלו.
" יש שמועות שהצלחת להישאר בחיים כל השנים האלה ולהימלט מקיידר " הוא שוב הוציא אותי מהריכוז.
חזרתי להביט בו. הוא לא החזיר מבט. " חשבתי שאין יותר חיים בקיידר.." הוסיף. טוב אני סיימתי
אם הוא רק היה יודע מה הולך שם.
" אתה יודע…כשאתה שוכב בין הריסות, כשאין לך אוכל, אין לך בית, אין מפלט, כשכל הזמן אתה במרדפים, כשאתה לא יודע אם תקום יום למחרת או לא…אלו לא נקראים חיים " אמרתי ולגמתי מהתה.
" ובכל זאת בחרת לשרוד בשביל להמשיך את ה-'חיים' האלה " הוא כיבה את הסיגריה ונכנס אל תוך הבניין בעודו מברך ברכת לילה טוב.

בבוקר למחרת, לא היה שום זכר מאלכס. תהיתי אם עוד מישהו שם לב להיעדרותה.
למרות שכשניגשתי לארוחת בוקר, נראה היה כאילו הכול התנהל כרגיל.
" אלכס הזאת שוב נשארה אצל רוב…לפחות הייתה מודיעה.." מלמלה לעצמה ויקטוריה.
איך היא יכלה להיות כל כך בטוחה? למרות שהיא בוודאי מכירה את כל היציאות של אלכס בעל פה כבר.
הבחור מהלילה ניגש אל השולחן באיחור לאחר שכמעט כולם סיימו לאכול וויקטוריה שלחה לו מבט זועף.
" הארוחה התחילה לפני חצי שעה… " היא פנתה אליו בטון נוזף.
" אז? "
" כל פעם זה חוזר על עצמו, אתה מגיע אחרי שכולם מסיימים לאכול! אני רוצה שנהיה כמו משפחה.."
" אני לא אחד מילדי המעון, אמא! " אז הוא הבן שלה? אומנם הכרתי את אלכס, אך אותו עוד לא יצא לי להכיר,
רשמית. ויקטוריה גם לא הזכירה בשיחה שיש לה בן.
התחלתי להרגיש קצת לא בנוח שהייתי בן הבודדים שישבו בשולחן האוכל בכל הויכוח הזה שלהם.
" אנחנו משפחה! " רטנה. יכולתי לראות אותו מגלגל את עיניו ולגמרי מתעלם מדבריה.
" קיי, אני מבינה שאתה לא בתקופה הכי טובה שלך, אבל אתה צריך להניח בצד לכל מה שהיה לך עם קייט ולהמשיך הלאה בחיים שלך…אין צורך להוציא את זה על המשפחה שלך.." , " אל תתחילי להיכנס לזה עכשיו " הוא התחיל להתעצבן.
" היא לא שווה את זה, שלושה פעמים היא-.." , " טוב, אני סיימתי פה.. " הוא קם מהשולחן בעצבים ויצא מהבית בטריקת דלת.
הוא אפילו לא הספיק לגעת באוכל.
האווירה הפכה להיות לא נעימה, ואף אחד בחדר לא העז להוציא הגה מהפה.
אליזבת הסתכלה עלינו במבוכה וניסתה שלא להראות את התסכול שהשתקף בפניה.
" מי שצריך אותי, אני במשרד " גם היא עזבה את החדר.
חזרתי להסתכל בצלחת שלי, חביתה, טוסט גבינה וקצת סלט מונחים ליד. לא היה לי תיאבון אפילו.
כל השינוי המהיר והדרסטי הזה מהסיוט שעברתי לגן עדן שהגעתי אליו, הכול היה מוזר מדי.
הייתי צריכה עוד זמן להתרגל אליו.
" ריאה…תיגשי אלי למשרד לכמה דקות " צעקה אליי ויקטוריה ועכשיו היה לי תירוץ לא לאכול.
זינקתי מהשולחן ועשיתי את דרכי למשרדה. הוא היה בקומה הראשונה בסוף הפרוסדור, לכן תוך שניות בודדות כבר ישבתי אצלה בכיסא.
" מצטערת על מה שהיה בארוחה, זה לא היה חכם מצידי לדבר איתו על זה בחדר אוכל " היא התנצלה בפניי, למרות שלא ראיתי סיבה לכך.
זה בכלל לא ענייני, כל המקום תחת ניהולה, אז היא יכלה לעשות כרצונה.
" כמו שכבר הסברתי לך בשיחה הראשונה שלנו…כל ילדי המעון, לומדים את נושאי הלימוד של בית הספר, כאן במעון חוץ מהילדים שלי…אבל בגלל שאת היחידה פה בגילה של אלכס, אני רוצה גם כן לרשום אותך לבית הספר של הילדים שלי…" אמרה וחיוך בפניה.
לימודים? לא יודעת עוד אם היה לי ראש לזה. הכול התנהל מהר מדי.
" גברת ויקטוריה אני-…" צליל מנגינה מעצבן נשמע ברקע וקטע את דבריי.
" שיחה דחופה, תסלחי לי שנייה " היא לקחה את הטלפון שלה וניגשה לצד לענות. עניין עבודה כנראה.
בחנתי מסביב בפעם השנייה את המשרד שלה.
קירות בגווני שמנת, באמצע המשרד, עמד השולחן הכהה שלה שבו כרגע ישבתי, מאחורי השולחן על הקיר, לצד חלון, הייתה תלויה מראה קטנה.
בצידו השמאלי של החדר, שני ארונות שמדפיהם מלאים בתיקיות מסמכים.
בצידו הימני של החדר, עמדה ספה גם כן בצבע חום כהה ואל ידה שולחן זכוכית קטן עם מגזין אופנה עליו.
המשרד עצמו היה קטנטן, זה היה נטו משרד שהתעסקה בו בכל הקשור למעון.
כנראה שחדר עבודה לעיצוב , היה אצלה בחדר. בפינות החדר עמדו שני עציצים בודדים ועל הקיר מעל הספה, היו כמה תמונות משפחתיות שלה.
הכול היה נקי ומסודר אצלה, ראו שהיא ידעה איך להתנהל ולארגן דברים. לרגע תשומת לבי הופנתה על מסגרת התמונה שעמדה על השולחן.
לקחתי אותה לידו ובחנתי טוב את התמונה שבמסגרת. זאת הייתה ויקטוריה בנעוריה עם עוד מישהי בעלת שיער מתולתל שחור.
שתיהן היו מחובקות וחייכו חיוך חושף שיניים, הן נראו מאושרות.
אך מה שמשך את תשומת הלב שלי מלכתחילה, הייתה החריטה מאחורי התמונה.
" ויקטוריה ואנה מרי רוז " השם הזה היה מוכר לי. יותר מדי מוכר. צמרמורת עברה בגופי.
" מעטים יודעים, אבל השם האמיתי של המכשפה היה אנה מרי רוז.." נזכרתי בדבריה של האישה שגידלה אותי ואת דן. עיניי נפקחו לרווחה.
ויקטוריה הכירה אותה? או שזה עוד צירוף מקרים? ואם כן, מה לגבי הספר? ולגבי בתה של המכשפה? הסטתי את מבטי לכיוון המדפים עם המסמכים.
אם ויקטוריה ידעה עליהן, מה הסיכוי שפה בחדר, יש עוד פרטים עליה?
" מצטערת שלקח לי זמן…" היא חזרה לשבת ממולי והניחה את הנייד שלה בצד.
ברגע שראתה את התמונה בידי, נראה היה כאילו נלחצה מעט.
" אני..אה..מי זאת? " באמת? זה כל מה שמצאת להגיד אנדראה פס? טיפשה.
" חברת ילדות.." מלמלה בלחץ, " אתן עוד בקשר? " העמדתי פנים שאני לא יודעת כלום.
" אנחנו..היא גרה בחו"ל.." ענתה בגמגום. משהו חשוד היה בנימה שלה, ראו שהיא ניסתה להתחמק מהנושא.
ומה אם היא יודעת איפה ניתן למצוא את הספר? למרות שהסיכוי קלוש.
יצאתי משם ולא יכולתי להירגע ממה שראיתי, ידעתי שבלילה אני צריכה לבקר במשרד שלה שוב, מבלי שתדע על כך דבר.