Welcome to hell.

אני קם, מרגיש את הגוף שלי עולה בלהבות, הראש שלי כואב, הוטחתי באבן, גרניט כנראה.
אני מרגיש את עצמי חבול, אני מנס הלקום אך מטח כאב מפיל אותי על הרצפה, אני מזיז את
הרגל, אני מרגיש את עצמי תרוקן, היא מדממת. אני מוריד את החולצה וקושר אותה סביב הפצעים
שנראים לי הרציניים ביותר. אני מרגיש שכואב לי, ששורף לי. אני מביט על הרצפה שעלייה אני שעון,
אבן גרניט, אני צף, על… על מה? אני זז קצת משתדל לא ליפול, לבה. אני צף על לבה. אני מחניק צרחה. "אמא!! אבא!! קיילה!!" אני צורח לשמות משפחתי, אבל הם לא שם, איך הם ישרדו? אני יתום. כנראה שאמות בקרוב גם אני. 'קח… קח אותי מכאן' אני חושב לעצמי עוצם עיניים מרגיש שהכל נשכח בעולם שטוף כאב.

* * *
"היי… ילד אתה בסדר?" אני לא זוכר הרבה מההרפתקאה המוזרה שלי, אבל אני זוכר ששמעתי
את הקול הכי פה בעולם. "אני… כן… לא… מה?" אני פותח עיניים ירוקות, ומחניק צרחה. לפני
רגע הייתי בצימר עם המשפחה, איפה אני? "אני ג'ן, ברוך הבא לגהנום" הילדה חייכה אליי
ונערה תלתלים אדומים ופתחה עיניים שחורות גדולות "ג…הנום? אני מתתי?" אני שואל בפחד,
אני לא רוצה להיות כאן. עוד יש לי בשביל מה לחיות! "אני צוחקת, אתה במערה בתוך הר הגעש
הגדול בעולם, אנחנו קוראים לזה 'הגהנום', כי אנחנו מוקפים לבה ולא יכולים לצאת" הסבירה
ג'ן. "בטח שאפשר, צריך לאגד תוכנית זה הכל!" אמרתי לה, מאושר מהעובדה שאני עוד חי,
"על מה חשבת?" ג'ן שואלת כאילו בלחישה, התיישבנו בצד והתחלנו לאגד תוכנית…