Vampire Knight (ערפד אביר) – פרק 2

פרק 2

צעדתי קדימה בנחישות כדי להתחיל לפזר את הבנות המצטופפות. עוד מעט וכבר לא יהיה מעבר לתלמידי כיתת הלילה, ולא הייתה לי שום כוונה לתת לזה לקרות. 'אין מגע בין שתי הכיתות.' אלו היו הוראות מפורשות.
נדחסתי קדימה ודחפתי במרפקיי בנות על ימין ועל שמאל. קול צלול ומתנגן נשמע מעל הלחשושים: "שלום בנות! בוקר טוב, מה…-" לא הצלחתי לשמוע את המשך המשפט. אני הולכת להרוג את אָיְידוֹ, לא הייתה לו שום בעיה לפלוט דברים כמו "בוקר טוב" כשבקושי רואים את השמש השוקעת. הוא לא יכול להסתיר את העובדה שזה כמו בוקר בשבילו עכשיו?! אבל שוב, אני מניחה שבטח רוב הבנות ראו את זה בתור בדיחה טובה.
הערפדים המשיכו להתקדם בשביל באיטיות כשקהל הבנות סוגר עליהם במהודק. חלקם (בעיקר אלו שטרחו להשיב לפלרטוטים המטופשים) לא נראו מוטרדים מכך, להפך. ידעתי שהם לא יעזו לעשות כלום, אבל לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.
נשענתי קדימה, מנסה להגיע אל קדמת ההצטופפות, ואז הלחץ השתחרר באחת, ונפלתי כשידיי פשוטות קדימה.
אף אחד לא שם לב. תלמידי כיתת הלילה התפזרו בשביל הרחב וכל הבנות התגודדו סביבם בקבוצות. תהיתי אם אני אגניב מבטים חטופים לבין העצים אני אראה גם את התלמידים הבנים של כיתת היום מסתכלים על הבנות בכיתת הלילה. *פחדנים*.
"יוּקִי, את בסדר?" הלב שלי זינק לגרון לשמע הקול היפהפה שהיה פתאום ליידי, "כל כך קשה להשתלט על כולם לפעמים…" שמעתי אותו אומר באהדה.
"קָנַמֶה!" קראתי והסמקתי עד שורשי שערותיי. עיניו החומות חמימות היו סנטימטרים מפניי ואיימו להטביע אותי.
עכשיו כולם שמו לב. הרגשתי איך מבטי כולם ננעצים בשנינו כאילו היינו מופע יחיד. בין רגע הזדקפתי ברשמיות מקללת את עצמי. "כן… תודה, אני בסדר." אמרתי וניסיתי לא להביט בפניו.
קָנַמֶה צחקק ואמר בקול שקט שאף אחד לא שמע חוץ ממני: "את נהיית איתי רשמית יותר משנה לשנה… פעם היינו קרובים יותר."
התחלתי להתנצל במבוכה, שוכחת לחלוטין מכל מי שמתבונן או לא מתבונן בנו עכשיו. קָנַמֶה התרומם וקפא לשנייה קטנה במקומו כשבין שאר המלמולים הלא ברורים שלי פלטתי: "אני לא התכוונתי! אני רק…- אתה הצלת את החיים שלי!"
קָנַמֶה חייך ואמר: "למה את עדיין דואגת בגלל זה? זה קרה לפני כל כך הרבה שנים?!"

עשר שנים לפני כן, קָנַמֶה קוּרָאן הציל את חיי. אף פעם לא שכחתי את הלילה ההוא. הלילה שממשיך להדיר שינה מעיניי, שלפעמים אני יכולה להרגיש אותו אוכל אותי מבפנים, מאיים למוטט אותי ללא התרעה מוקדמת.

נחנקתי בדממה כשהזיכרונות הציפו אותי בערבוביא.
קָנַמֶה חייך חיוך קטן והעביר את ידו הגדולה בשערי הקצר.
ואז, משום מקום הופיעה יד אחרת ותפסה בידו של קָנַמֶה בכוח, מרחיקה אותה ממני, הגוף אליה היא משתייכת מגונן עליי. פניתי להחטיף למי שהעז להתנהג ככה אל המלאך השומר שלי, אבל עוד לפני שראיתי מי זה כבר ידעתי את מי אני הולכת לראות. היה רק עוד אדם אחד שידעתי שמסוגל לקחת צעד כזה דרסטי מול כל שאר הערפדים. אף אחד, אבל אף אחד, לא *מתקרב* אל קָנַמֶה קוּרָאן, מייצג הערפדים באקדמיה (למרות ששאר התלמידים לא ידעו זאת) וראש מגורי הלילה.
אף אחד חוץ מזִירוֹ קִירִיוּ.
"הכיתה מתחילה," אמר זִירוֹ בקול קר, "קוּרָאן."
פתאום התחלתי להיות מודעת לכל הדמויות סביבנו. הערפדים התבוננו בנו בקור משתק וידעתי שהם מחכים להוראה מקָנַמֶה, למרות התנוחות הקלילות לכאורה בהן עמדו. והתלמידים, גם אלו שהסתתרו בין העצים, הביטו בשלושתנו בעיניים פעורות לרווחה לנוכח המחזה.
קָנַמֶה משך במהירות אלגנטית את ידו מתפיסתו ההדוקה של זִירוֹ, ופנה ללכת בהמשך השביל, כך בלי לומר מילה.
עוד עדיין ניסיתי לעכל את מה שקרה פה כשראיתי את אחת מבנות הכיתות הנמוכות יותר ניגשת אל קָנַמֶה, מפוחדת מעט מכל המבטים שקיבלה מצד הערפדים, ומביאה לו שושנה אדומה כמו דם. "קוּרָאן," היא מלמלה בלחש נרגש, "האם אתה מוכן לקבל את זה ממני?"
"תודה רבה." קָנַמֶה חייך אליה חיוך ממיס ולקח את השושנה.
זה לא הפריע לי. בנות האקדמיה היו ידועות בנתינת המתנות הקטנות שלהן לתלמידי הלילה. אני עדיין הייתי סמוקה מכל התסבוכת המביכה שקרתה עכשיו.
קָנַמֶה ושאר כיתת הלילה התרחקו מאיתנו בצעד איטי מושלם.
"זה ממש לא מעניין אותי עד כמה את מעריצה את קוּרָאן, אבל את יודעת את החוקים, נכון?!" זִירוֹ שאל ונעץ בי מבט חצי רציני חצי משועמם.
סוף סוף התאוששתי, והדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהסחרור, היה לתת לזִירוֹ בוקס בכל הכוח בזרועו.
"אני יודעת כבר לכל הרוחות איתך!" סיננתי, "הם שונים מאיתנו. אתה יודע שאני לא אחד האנשים שאתה צריך להזכיר להם את זה." זִירוֹ שפשף את ידו בכאב והרשתי לעצמי לחייך בפנים חיוך קטן ומריר. זִירוֹ האידיוט.
זִירוֹ קִירִיוּ היה ה'שומר' האחר. כבר חייתי סביבו ארבע שנים כדי להכיר אותו לעומק; על כל היתרונות שעשו אותו לבן אדם הכי קרוב אליי, ועל כל חסרונותיו כדי לדעת שהוא עלוקה שלא ברא השטן. אבל פעם בכמה זמן כשהייתי מסתכלת עליו הייתי מבינה שאני לא מכירה אותו בכלל. הוא שמר כל כך הרבה לעצמו מתחת למסכה הקרירה מלאת הבוז והזלזול שלו כלפי כולם עד שלפעמים תהיתי איך הוא לא מתפוצץ. איך הוא בדיוק *כמוני*.

"תקשיבו לי טוב חתיכת קרציות!" זִירוֹ הסתובב בבת אחת לאחור אל התלמידים הבוהים שלא הבינו מה בדיוק קרה כאן עכשיו. מסכנים אומללים. "תעופו לעזאזל בחזרה למגורים שלכם לפני שניאלץ להכניס את כולם לריתוק! קדימה!"
האוזניים שלי התחרשו סופית.
כצפוי, למראהו של זִירוֹ כל הבנות החלו להסתלק בריצה מבוהלת לכיוון מגורי היום.
"איחרת שוב." קראתי בכעס והפעם החטפתי לו שוב עד שהוא כמעט נפל לאחור. "אידיוט חסר תועלת." נשפתי בזעם והתחלתי לחצות את המדשאות לפטרול מסביב לבניין התיכון העתיק. אי אפשר לדעת מי מהתלמידים ירצה לצאת ל'סיבוב-לילי-קטן-ותמים' כדי לתפוס כמה רגעים נוספים בצפייה בתלמידי הלילה.
"אני עוד אחזיר לך על זה…" סינן זִירוֹ מאחוריי, ויישר ברשלנות את רצועת הבד על זרועו שנתפר עליה סמל 'שומר האקדמיה'.
"כאילו שתצליח…" נחרתי בבוז.

כבר בשנים עברו, כשמסתכלים לאחור על דפי ההיסטוריה האפלים, הייתה תסבוכת בין בני האדם לערפדים. בימינו רק אנשים יחידים ונבחרים יודעים על קיומם של הערפדים.
עצם הימצאותם בינינו היא מציאות מבעיתה לכשעצמה, ועוד יותר כשמדובר באנשים שלא מכירים דבר חוץ מאשר את חיי היום יום המרובעים וצרי האופקים שלהם.

לפני עשר שנים קָנַמֶה הביא אותי לביתו של קֶיְין קְרוֹס, מנהל האקדמיה. הוא הסכים לקחת אותי אל ביתו ללא שום תגמול למרות שלא היה לי כלום. הוא האכיל אותי, הלביש אותי ודאג לכל מחסורי כאילו הייתי ביתו היחידה.
אין לי זיכרונות מהימים לפני אותו לילה. אותו הלילה שבו קָנַמֶה הציל אותי. זאת הסיבה שתמיד החשבתי את הלילה המסויט ההוא כיום שבו נולדתי.

כל כך קר.
גופי היה עטוף במעיל חם אבל הקור הלם בי בלי רחמים.
הבטתי בידיי הקטנות העטופות כפפות עבות ובחנתי את כוכב השלג שצנח על כפי.
כל כך לבן. השלג. כל כך טהור. אלוהי. אז למה אני מרגישה את הפחד הזה? את הרטט העמוק בפנים שמשתולל וקורע אותי לגזרים.
"את אבודה ילדה קטנה?" קול מהפנט שואל אותי. אני מרימה את עיניי והבזק אדום חוצה את ראייתי.
הגבר שמולי נראה יותר כמו מפלצת מאשר אדם. שיערו הפרוע והמבריק, שיניו הלבנות החדות שלא כדרך הטבע וציפורניו הארוכות היוו ניגוד מוחלט לקולו המפתה.
"אם זה המקרה, אז האם אוכל לשתות את דמך?" תשובת החיוב כבר עלתה על שפתיי ללא מחשבה למרות שקול בתחתית מוחי צעק לי לסרב.
היצור לא חיכה לתשובה. הוא רכן מעליי, הבל פיו החמים גורם לשערות על צווארי לסמור.
צווחה קטנה בקעה מגרוני כשהרגשתי את שיניו נוגעות בעדינות בעור צווארי, ואת ידיו תופסות בכוח בראשי באחיזת פלדה.
כבר התכוננתי לכאב בחד, כבר הייתי מוכנה למות. רק בת חמש וכבר מוכנה למות.
אבל הכאב לא הגיע, רק קול מחליא שגרם לכל גופי להצטמרר בגואל, ולאחר מכן חבטה קלה כשהגוף הדומם נפל בשלג.
"אתה חרפה לכל הערפדים." קול מרטיט כמו קודמו אמר מעליי ועורר בי פחד וכמיהה מעורבים.
הרמתי את עיניי בבעתה והבטתי בנער הצעיר שעמד מולי, ידו מוכתמת בדם. עיניו החומות העמוקות בולעות את שלי ועוטפות אותי בשלווה.
"את בסדר?"