True Fantasy – Part 1

סטיוארט בלדון היה ילד שקט.

הוא מעולם לא חשב לצאת החוצה, ביום שטוף שמש, כדי לשחק עם חברים או כדי לשרוף נמלים תחת זכוכית מגדלת.

סטיוארט העדיף לשבת בבית ולקרוא. הוא היה שוכב במיטה, אוחז בידו ספר עב-כרס, וקורא. הוא אהב לקרוא ספרי פנטזיה. לרבות כאלו המספרים על קוסמים הנלחמים נגד כוחות האופל. הוא כל כך אהב את הסיפורים הללו, עד כדי-כך שלעיתים היה מקפץ באושר אל מול המראה בחדרו, מזיז את ידיו לצדדים בפראות, לוחש מילים מוזרות וצוחק בקול. הוא האמין כי כך נוהגים לעשות קוסמים כאשר הם מתאמנים על כשפים, אשר ביכולתם להביס את כוחות האופל.

פעם אחת, בטרם מלאו לו שבע שנים, הוא סיפר לאימו אודות תחביב זה.

אימו, שהייתה אישה חכמה, אך לא סבלה טיפשות או חלומות בהקיץ שאין בהם משום ממשות, אמרה לו כי 'קסם' זו המצאה פרועה של סופר משוגע, וכי אין טעם לתלות תקוות בפנטזיה חסרת משמעות. היא נשקה לו במצח והציעה לו לקרוא ספרים 'אמיתיים', כאלו שישכיחו ממנו את המחשבות הטיפשיות על קסם וכוחות אפלים.

סטיוארט, או כפי שאהבה לקרוא לו אימו – 'סטו', הנהן בהבנה ואפילו חייך חיוך מאולץ. הוא אולי היה רק בן שש וחצי, אולם חוכמתו הייתה כשל גדולים ובוגרים ממנו. הוא שב לחדרו והמשיך לקרוא בספר הפנטזיה האהוב עליו, שסיפר על קוסם אמיץ וצעיר אשר נלחם באדון כל האופל. הוא ידע כי יש בכך אמת.

אולי לא כאן, אולי לא עכשיו, אבל בקרוב. בקרוב הקסם יתעורר לחיים.

כאשר מלאו לסטו תשע שנים, אביו קנה לו מחברת גדולה. היא הייתה מקושטת בציורים מרהיבים של דמויות מצוירות וגיבורים אגדיים. אביו של סטו, דלון, אשר ידע עד-כמה בנו אוהב סיפורי פנטזיה, הציע לסטו לכתוב סיפור פנטזיה משלו; כזה המתרחש בעולם אחר (שהרי אימו קבעה נחרצות כי בעולם הזה אין קסם).

סטו כמעט צווח מהתרגשות. הוא חיבק את המחברת חזק כל-כך, עד שהרגיש כי זו הותירה את חותמה על חזהו. הוא רץ אל חדרו. עיניו האירו וליבו פעם בחוזקה, כפי שמעולם לא פעם קודם-לכן. אפילו כאשר הקוסם עליו קרא בספרים, הביס את אדון כל-האופל, ליבו לא פעם כך – וזו עוד הייתה התרגשות רצינית עבורו!

סטו פתח את תיק בית-הספר, הוא הוציא מתוכו קלמר אדום, ושלף עיפרון מחודד מבין אחד מתאיו. הוא נשכב על מיטתו, אחר שהסיר מעליה את כל ספרי הפנטזיה אשר כיסוה, פתח את המחברת והחל כותב בקדחתנות. תחילה היה כותב משפט, ומוחק. כותב שוב , ומוחק. סימני המחיקה הצטברו על הדף כלכלוך עיקש. הם בלטו על הדף הלבן כעננים שחורים ביום בהיר. סטו תלש את הדף והחל כותב שוב.

הפעם כתב עמוד וקצת, קרא את שכתב, ותלש את העמוד. ההתרגשות אשר מילאה אותו דקות קודם לכן, התחלפה כעת בכעס. הוא ניסה לכתוב בדיוק כפי שקרא בספרים; כל פסיק, כל נקודה, כל מילת תואר – הכול במקום. אך למרות זאת, המילים אשר שרבט על הדף לא חברו יחד לסיפור אמיתי.

הוא הניח את המחברת בצד, את העיפרון החזיר לקלמר, ואת ראשו הניח על הכר. דמעות החלו זולגות מעיניו החומות. היו אף כאלו שגלשו במורד גרונו וצריבתן הכאיבה לו. הוא בכה ללא צליל, בשקט. הוא תמיד היה ילד שקט. הוא בכה עד שמאגר הדמעות שלו התרוקן, אחר כך ניסה להירדם אך לא הצליח.

סטו נשכב על גבו. הוא בהה בתקרה אשר ממנה השתלשלו חוטים שקופים האוחזים בקצותיהם בבובות צבעוניות. החוטים השקופים יצרו אשליה כי הבובות מרחפות באוויר. סטו אהב את האשליה הזו, והיא נסכה בו רוגע ושלווה.

דמות קוסם, דינוזאור, רוח רפאים, ועוד דמויות רבות ויפות ריחפו מעל מיטתו של סטו. כל אחת בצבע אחר. חלקן בצבע אדום, חלקן בצבע כתום והיו אף כאלו בצבע ורוד. אימו חשבה שורוד זה צבע יפה, ולסטו זה לא הפריע כלל. הוא לא פחד שהילדים מהכיתה יגידו שהוא בחורה או משהו כזה, שהרי אף אחד מהם מעולם לא בא לבקר אותו.

הוא בחן את הדמויות וחשב על איזו מהן יעלה בידו לכתוב סיפור פנטזיה סוחף. איזו דמות אגדית תוכל להיות חלק מהעולם הקסום אותו הוא שואף ליצור בין דפי המחברת.

תחילה חשב לכתוב סיפור על לוחם אמיץ הנלחם נגד מפלצת אוקיינוסים איומה, אשר מאיימת להחריב את העולם. הוא בחן רעיון זה דקה ארוכה והחליט כי הוא מפחיד מידי, ושהרי איך יוכל לכתוב דבר מה אשר הוא עצמו מפחד לקרוא? אין בכך היגיון.

אחר-כך חשב לכתוב על יצורים חמודים וורודים אשר פועלים למען הפצת קסם טהור ברחבי העולם. זה היה נראה לו כמו רעיון טוב, אבל כאשר חשב על כך לעומק, נזכר כי כבר יש סדרת טלוויזיה אשר מספרת סיפור דומה.

לבסוף, אחר מחשבה ארוכה, החליט לכתוב על עצמו, על סטיוארט. הוא ידע כי סיפור על עצמו יכול לשעמם עד מאד, ולכן חשב להוסיף קצת עניין לעלילה, אם כי לא ידע איזו תוספת יכולה ליצור עניין בסיפור. הוא גלגל את עיניו פעמים אחדות בטרם עלה במוחו רעיון. הוא ידע כי עליו למצוא משהו מעניין, משהו אשר כולם יאהבו, משהו קסום ואגדי אשר איש לא חשב על-כך קודם לכן. אבל מה?

סטו קרא קרוב למאה ושלושים ספרים, כולם עוסקים בפנטזיה. חלקם סיפרו על קוסמים, אחרים על מפלצות ובודדים סיפרו על דרקונים. הוא מאוד אהב דרקונים, לפחות כפי שאהב קוסמים. הוא הוקסם מהרעיון לפיו דרקונים הינם יצורים שכלתנים ורגישים היכולים לעוף, לירוק אש, לדבר בכל השפות ואפילו עם בעליי-חיים. 'לו היה לי דרקון…' חשב לעצמו, 'הייתי רוכב עליו ועף מעל גגות הבתים! הייתי מציל אנשים מסכנים וחסר ישע. הייתי אפילו מרכיב עליו את הילדים מהכיתה!' הוא התענג על הרעיון. הוא יכול היה לחוש את האוויר הקר מלטף את שיערו החום כאשר הוא רכוב על גבו של דרקון. הוא דמיין את הנוף המדהים אשר היה נגלה לעינו לו היה עף בשמיים – כל הבתים, היו נראים כמו קוביות משחק צבעוניות, האנשים נראים היו קטנים כנמלים והים היה מקיף את כל אלו. ליבו שב לפעום בחוזקה.

הוא לקח את המחברת בשנית, את העיפרון הוציא שוב מהקלמר. הוא הזדקף, וחייך חיוך רחב אשר חשף שיניים לבנות וישרות. הוא שב לכתוב.

הפעם, בניגוד לקודמתה, המילים לא התבלבלו זו בזו והרעיונות מילאו את הדף כאילו רק חיכו לצאת החוצה.

הוא כתב על ילד בשם סטיוארט, הרכוב על גבו של דרקון כחול. הוא תיאר כיצד הרוח מבדרת את שערו החום וכיצד זה מתרגש ופולט מפיו צווחה מאושרת.

דפי המחברת החלו מתמלאים זה באחר זה, שורה אחר שורה. עיניו זה סטו האירו. הוא הרגיש כיצד העולם עליו חלם, מתעורר לחיים; והעולם הזה מלא במסתורין ובתעלומות, כאלו שאיש מעולם לא חשב עליהן, כאלו אשר גדולי הבלשים לא היו צולחים. הוא כמעט התעלף משמחה.

והינה, בעודו כותב, שקוע בתוך עולמו שלו, הוא שמע את שריקת הרוח מבעד לחלון. זו הייתה שריקה חלושה, אך סטו שהיה פיקחי וערני הטיב לשמוע אותה. הוא שמע כיצד היא מלטפת את צמרות העצים, כיצד היא נושאת בחיקה עלים זהובים… הוא אפילו שמע אותה נעלמת באופק.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה עלה באוזניו הצליל הזה. אך הפעם היה בו משהו שונה. סטו לא ידע האם היה זה משך השריקה, שבדרך כלל ארכה שניות אחדות, ואילו עכשיו ארכה דקה ארוכה; או אולי כלל לא הייתה זו שריקת הרוח אלא קול נשימותיו של בעל-חיים? סטו לא ידע. הוא פתח את החלון והביט מבעדו, כמצפה לגלות את היצור השובב; אך הדבר היחיד שנגלה לעיניו היה הנוף הכפרי והירוק. הוא שאף את האוויר הצח, מילא את ריאותיו עד אשר לא יכול היה יותר, ואז נשף הכול החוצה. הרוח הכתה בפניו והנידה קלות את דלתות החלון, מבקשת לסוגרן. סטו הבודד שרכש חיבה אפילו לרוח חסרת הגשמיות, ביצע את מבוקשה. אחר כן שכב במיטתו, ידיו לפתו את המחברת בסמוך לגופו הרזה, והוא הקשיב לשקט, דקה ארוכה, עד אשר זה הופר בידיי קול נקישה עמום על גבי דלת החלון. הוא הזדקף באדישות, נעמד על ברכיו, פתח את החלון והשתנק למראה עיניו.