True Fantasy -Part 3

'אמרתי לך שהכול יהיה בסדר,' הוא שמע בראשו את קולו של טוויגל.

'אל תדאג, אני יודע שאתה רוצה לחזור הביתה. אני אחזיר אותך.' המשיך טוויגל לשנן בראשו של סטו.

'זה קורה, עכשיו.'

פרץ אור ענקי עלה מתוך המים. אור לבן וטהור, קסם. האור סנוור את עיניו של סטו והוא התקשה לראות. הוא הביט השמימה וראה את שלוש הדרקונים האדומים עפים מהמקום בבהלה, אך שלשלאות של אור לבן כבלו אותם בטרם הצליחו להתרחק.

"מה קורה כאן?" לחש סטו בפחד. הוא הביט לצדדים, מחפש אחר טוויגל, אך זה לא נראה.

'אני משתמש בכוח הנסתר שלי, סטו.' השיב טוויגל.

"אתה מה?…"

'לכל הדרקונים יש כוח נסתר אשר נקבע על-ידי הרצונות הכמוסים ביותר של האדונים שלהם. אני יודע שאתה רוצה לחזור הביתה, אל אמא ואבא. אני מקריב את עצמי סטו, כדי שאתה תוכל לחזור.' קולו של טוויגל נשמע ברור מתמיד.

"לא! בבקשה אל תעשה את זה!" התחנן סטו, מסרב לאבד את החבר היחיד שהיה לו אי פעם. היצור היחיד שאהב אותו באמת, אך טוויגל לא השיב.

האור הלבן התחזק וסטו כמעט שלא יכול היה לראות דבר. מהמעט שהצליחו עינו לראות, הבחין כי הדרקונים האדומים החלו נעלמים לאיטם. הם קראו בקול, אולם נדמה היה כי האור מנע מקולם להישמע.

'אתה חוזר הביתה חבר. להתראות.' אמר טוויגל. קולו לא הדהד יותר בראשו של סטו.

האור הלבן התחלף בחושך גדול, כזה שלא ניתן לראות מבעדו דבר, אפלה אין-סופית.

החושך נמשך דקה ארוכה. סטו רצה לצעוק, אבל בחר לשתוק. הוא ידע כי האפלה תתפזר מעצמה.

וכך היה, האפלה התפזרה וסטו מצא את עצמו שוכב במיטה. בגדיו היו רטובים, גופו כאב והוא כולו רעד מקור. הוא משש עצמו כדי לוודאות שהוא חי, זאת על-אף שהכאב היה מוחשי למדי.

הוא בכה. כמו שמעולם לא בכה קודם לכן. גופו כאב, ידיו רעדו וטעם המלח עוד היה בפיו – אך לא היה באלו כדי לגרום לו לבכות כפי שבכה.

הוא בכה כי ידע שלעולם לא יפגוש בטוויגל יותר. הוא ידע שאיבד את היצור האנושי היחיד בעולם, שאי פעם אהב אותו וכי לעולם לא יבוא אחר הזהה לו.

סטו צעק, נאנק ושב למרר בבכי. אולם לא אימו ולא אביו קמו לקראתו.

הוא הניח את ראשו על הכר, הרטיב אותה בדמעותיו ולחש – "אני אוהב אותך טוויגל, אני באמת אוהב."