True Fantasy -Part 2

היה זה דרקון. עיניו הצהובות והגדולות הביטו בסטו במבט שליו. אך סטו, בניגוד לדרקון, היה נרעש.

הדרקון שעמד מחוץ לחלונו היה עצום. לפחות כגודל ביתו של סטו. צבעו היה כחול ולראשו זוג קרניים מחודדות בצבע לבן. סטו הבחין גם בזוג כנפיים אדירות אשר נחו לצדי גופו של הדרקון. כל כנף התהדרה בלהב עצם מחודדת. המראה הזה היה מעורר אימה.

אך לא היה בכל אלו כדי להפחיד את סטו, וכל אלו גם לא היו הסיבה לחוסר השקט בו חש. הסיבה האמיתית להתרגשותו הייתה העובדה כי הדרקון אשר ניצב כעת מחוץ לחלונו, היה זהה באופן מוחלט לדרקון עליו כתב במחברתו. הצבע, הגודל, הכנפיים עם להב העצם, העיניים הצהובות – כולם היו זהים לאלו שכתב. יהיו אנשים אשר יקבעו כי מדובר בצירוף מקרים נדיר, אך סטו (על-אף גילו הצעיר) ידע כי אין מקריות בעולם. המורה אמרה את זה בכיתה, והוא האמין לה.

הדרקון לא זע. הוא הביט בסטו וחיכה.

"מ-מ-מה א-אתה?" שאל סטו. הוא לא הצליח להפסיק לגמגם.

'אני הדרקון שלך.' השיב היצור אך פיו לא זז. סטו תפש את ראשו בידיו, קולו של הדרקון הדהד בו ללא הפסק. הוא מעולם לא חש בדבר הדומה לכך, הוא מעולם לא ידע כי זה אפשרי.

"א-א-אתה טלפ-"

'טלפתי.' השלים אותו הדרקון. לו יכול היה לחייך, היה עושה זאת.

הדרקון רכן אל סטו, ראשו ניפץ את החלון ושבר חלקים נרחבים מהקיר. עתה ראשו של הדרקון היה במרחק נשיקה מזה של סטו, מה שהאיץ את נשימותיו ואת קצב ליבו של סטו. לרגעים הוא אפילו חשב לצעוק, אך לא ידע האם הוא באמת רוצה שכל זה יגמר. הוא הושיט יד רועדת אל ראשו של הדרקון וניסה ללטפו. הדרקון התכופף מעט יותר כדי להקל על הילד.

'זה נעים,' חשב לעצמו סטו, בזמן שידו ליטפה את פני הדרקון. עורו של הדרקון היה חלק. מדי פעם סטו העביר את ידו על פני צלקת קטנה או קימור עור, אך בכל זאת זה הרגיש טוב. חום גופו של הדרקון נעם לסטו, נראה היה כי מקור החום הינו באש ידידותית; כזו שאין בידה לפגוע. הוא אהב את זה. סטו יכול היה להמשיך וללטף את הדרקון במשך שעות, אך זה סימן לו בעיניו כי ישמח להרכיב אותו על גבו.

סטו לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא הזדחל לאורך ראשו של הדרקון עד אשר הצליח לאחוז בקרניו המחודדות ולהרים עצמו מעלה, אל גבו של הדרקון.

"איך הגעת לכאן?" שאל סטו, קולו היה חדור שמחה והגמגום חלף כלא היה.

'אתה יצרת אותי.' השיב הדרקון, מילותיו הדהדו שוב בראשו של סטו, אך הפעם הדבר לא הפחיד אותו.

"למה אתה מתכוון?"

'אתה ילד מיוחד סטו,' ענה לו הדרקון. נשימותיו נשמעו היטב כאשר דיבר, והן בהחלט דמו בצלילן לשריקת הרוח המוכרת לסטו. 'המציאות שלך, היא השתקפות של הסיפור שלך. הדברים שאתה כותב עתידים להתגשם.' המשיך הדרקון.

"כמו קסם?!" קרא סטיוארט בהתלהבות. ידיו זזו מבלי ששם לב.

'כן,' אמר הדרקון, 'ויש עוד אנשים כמוך, אני בטוח שתפגוש בהם באחד המסעות שלך,' הוא המשיך.

'מיוחד,' חשב לעצמו סטו. זו הייתה הפעם הראשונה בה מישהו שאינו אימו או אביו, התייחס אליו בצורה כזו. מעולם איש לא הקדיש לו שומת לב או החמיא לו. הוא היה לילד רפאים, רואה ולא נראה.

"דרקון, מה השם שלך?" ניסה לשאול סטו בנימוס, אך ההתרגשות גרמה לו לצעוק זאת.

'השם שלי הוא השם שתבחר לתת לי, זהו הסיפור שלך.' השיב הדרקון.

"אני צריך לכתוב את זה במחברת?" שאל סטו בסקרנות, אך הדרקון ויתר על התשובה המילולית ותפס בפיו הענקי את מחברת הקרטון של סטו, יחד עם העיפרון והשליכם על גבו. המחברת נראתה כמו גרגר אבק כאשר פיו של הדרקון אחז בה, הדבר העלה על פניו של סטו חיוך קטן.

סטו פתח את המחברת והחל משרבט על אחד הדפים את שמו של הדרקון. הוא מעולם תיאר לעצמו כי יאלץ לתת לדרקון שם, בטח לא לדרקון אמיתי.

"אני אקרא לך 'טוויגל'!" קבע סטו. הוא האמין כי זהו שם דרקוני בהחלט. עיניו הצהובות של הדרקון הצטמצמו במעט ונראה היה כי זוהי דרכו להביע הכרת תודה על מתן השם. סטו צחק בקול, הוא מעולם לא חש טוב יותר.

"עכשיו נעוף כמו בסיפור שלי?" שאל סטו ועיניו החומות נפערו מחשש שהדרקון יסרב.

'בהחלט, זה מה שכתוב בסיפור, לא?' ענה טוויגל ולא הותיר לסטו זמן להגיב. הוא פרס את כנפיו לצדדים והחל מנפנף בהן בקצב אחיד. זו הייתה תחושה מדהימה. אט-אט ראה סטו כיצד גופו של הדרקון ניתק מהקרקע, ומותיר אחריו ענן אבק ענקי שטרם ראה כמותו מעולם. תוך דקות אחדות טוויגל וסטו היו רחוקים מאות קילומטרים מביתו. הרוח ליטפה את פניו של סטו ובידרה את שיערו הפרוע. הוא אחז איתן בקרניו המחודדות של טוויגל, זאת על-אף שידע כי הוא מוגן ובטוח.

הוא מעולם לא חשב כי יצליח להעמיד את אימו על טעותה, הוא מעולם לא האמין כי יצליח להפוך את הפנטזיה אשר אימו כינתה 'חלומות של שוטים' למציאות; כזו שאיש לא יכול להתווכח איתה.

הם חלפו מעל האוקיינוס, ניחוח הים גירה את אפו של סטו וכמעט גרם לו להתעטש. הם הותירו אחריהם סילון מים גדול, כזה המסוגל לשטוף את החוף כולו. סטו ראה כיצד הגלים מתנפצים על המזח וכמה יפה השמש כאשר היא מאדימה ונוגעת בקו במים. הוא ראה תמונות של שקיעה כזו בספרים, אך מעולם לא חשב כי תיפול בחלקו הזכות להיות עד למחזה כזה.

סטו חשב לבקש מטוויגל להורידו ליד החוף כדי שיאסוף צדפים עבור אימו ואביו, אך בטרם עלה הדבר בידו הוא הבחין בכדור אש מתקרב לעברם.

"טוויגל! היזהר!" קרא סטו.

טוויגל שהיה לא פחות פיקח מסטו, עף במהירות ימינה וגרם לכך שהכדור האש יחטיא אותם בסנטימטרים ספורים.

"מ-מה ז-ז-זה?" שאל סטו אחוז אימה, הגמגום שב לפקוד אותו.

'יש כאן דרקון נוסף.' ענה טוויגל, קולו היה עמוק וחד.

"אבל זה לא היה בסיפור שלי!" קרא סטו כמעט בבכי.

'אני יודע, אבל אתה זוכר שאמרתי לך שיש עוד אנשים כמוך? כאלו המסוגלים לגרום לסיפורים שלהם לקום לתחייה?' שאל טוויגל בעוד הוא מנסה להרגיע את סטו.

"כן…"

'כאשר שני אנשים או יותר, כותבים סיפורים דומים, הם נפגשים. וכשזה קורה, הסיפור ממשיך ואין דרך לחזות את סיומו מראש.' המשיך טוויגל.

"א-א-בל לא חייב להילחם! אפשר להיות חברים!" אמר סטו בזמן שדמעות האימה החלו זולגות מעיניו.

'אנחנו יכולים,' אמר טוויגל, 'אולם רוב האנשים שזכו לכוח כמו שלך לא משתמשים בו למטרות כאלו; הם רוצים להרוס, לפוצץ, להרוג. הם לא מעוניינים לחלוק את הכוח הזה עם אחרים.'

סטו הבין את המשמעות שהסתתרה מאחורי הדברים, והחליט שעליו לעזור אומץ ולעמוד לצידו של טיוויגל, למרות כי ספק ויוכל לעזור.

כדור אש נוסף חלף לצידם והפעם קרוב מהקודם. טוויגל הסתובב אחורה, כדי לזהות את התוקף, אולם לא היה זה תוקף אחד.

שלושה דרקונים אדומים, עצומים בגודלם, גופם מעוטר בקישוטי זהב, ניצבו כנגד סטו וטוויגל. על גבי כל אחד מהם רכב אדם רעול פנים. טוויגל צווח בקול, מנסה לגרש את הדרקונים האדומים, אך ניסיון זה עלה בתוהו.

הדרקונים פתחו באש כנגד טוויגל וסטו, ובעוד אלו מנסים לחמוק מהלהבות הכחולות, כדור אש פגע בטוויגל והפילו אל תוך מי האוקיינוס. סטו עף מעל גבו של טוויגל, ונפל גם הוא הישר אל תוך מי הים המלוחים.

"הצילו!" צעק סטו תוך שהמים מקפיאים את גופו. הוא בלע מים רבים וטעמם המלוח כמעט וגרם לו להקיא.

טוויגל עלה בקפיצה מתוך המים והחל משיב אש אל-עבר הדרקונים האדומים. הוא החטיא שוב ושוב. 'הכול יהיה בסדר, חבר!' שמע סטו את קולו של טוויגל, תוך שהוא נאבק לשמור על ראשו מעל לפני המים.

טוויגל הביט בסטו בעיניו הצהובות והגדולות, אך בטרם הספיק להשיב את מבטו אל התוקפים, פגע בבטנו דרקון אדום. דם ניתז מגופו של טוויגל והוא נאנק מכאב. הוא קרס הישר אל תוך המים, יוצר אדוות מים אימתנית.

"בבקשה, טוויגל! לא!" קרא סטיוארט בבכי.

כעת, יותר מתמיד, רצה סטו לחזור אחורה בזמן; לחזור אל המיטה שלו, אל החדר שלו, לשבת ולשחק עם טוויגל בחצר. אבל זה היה מאוחר מידי.

גופו של טיוויגל החל שוקע במצולות האוקיינוס, ללא כל אפשרות להגן על סטו מפני הדרקונים האדומים.

הדרקונים הביטו בסטו דרך עיניהם האפלות וחסרות הרגש; אדוניהם ציוו עליהם את המטרה.

סטו הפסיק לבכות באחת, הוא הביט בדרקונים וידע כי זה יהיה הדבר האחרון שיראה.