thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 8

מחכה להערות והארות :))
מקווה שתאהבו
קריאה מהנה :))

הרוח שנשבה מהחלון הפתוח פיזרה את שערי שהיה אסוף בקוקו קלוש, הוא נסע במהירות הגדולה ביותר שיכל רק כדי שנגיע לשם בזמן, לפני שיעלה השחר
כל כולו היה מרוכז בנהיגה וראיתי את קמטי המחשבה שנחרשו במצחו, ראיתי את הכאב שניבט מעיניו
"אני מצטער אשלי, אני לא יודע למה, אבל הדלת פשוט לא שם"
זה היה אחרי לילה ארוך שבו התגנבנו אל תוך האחוזה רק כדי למצוא את הדלת, כמו בחלום הכל היה במקום, אבל רק הדלת לא הייתה שם
"זה לא אשמתך אנדי" חייכתי אליו וראיתי אותו מביט בי בזווית עינו
"את כבר ציפית לחזור היום הביתה, ואני מרגיש כאילו באשמתי זה קרה"
שתקתי, לא יעזור לי להתווכח איתו, הוא הרי יודע מה אני חושבת
אבל את הדמעות לא הצלחתי לעצור ונתתי להן לרדת מעיני, כשהגענו לחניה של הבית שלו, המשכנו לשבת באוטו, כל אחד מביט ישר בלי להביט אחד על השני
ואז הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי, הושיט יד וניגב את הדמעות מעיני, ניסיתי למחות בעדו אבל הוא לא נתן לי, ראיתי דמעה אחת נוצצת שעמדה בעינו, כמעט ירדה לתומה על לחיו
הוא התקרב אליי לאט, אולי ציפה שאתקרב גם ולא הייתי מסוגלת לתת לזה לקרות
לא הספקתי לשים לב למה שקורה ושפתיו נגעו בשפתיי בעדינות, זזו בהתאמה מושלמת, זה לא נמשך יותר משניות אחדות כי אז התנתקנו כל אחד מלמל "סליחה לא התכוונתי, זה בטעות, אני לא יודעת למה זה קרה"
יצאנו מהאוטו במהירות בלי להביט זה בעיניו של זה ונכנסנו לתוך הבית כשדממת הלילה מכסה עלינו
בשקט עלינו במדרגות והתגנבנו לחדר של אנדי, כשאנדי סגר מאחוריו את הדלת, עצרתי בעדו, הצבעתי לכיוון החלון, הוא העיף את מבטו לאותו כיוון ואז הסתכל עליי וחייך בהנאה
"זו הדלת שלך הביתה" הנהנתי והתחלתי לצעוד לכיוונה
הוא לא עצר בעדי, אך שמעתי אותו הולך מאחורי, נגעתי בידית הקרה והיא נענתה למגע ידי ונפתחה
זוהר קסום סנוור אותי, הבטתי על אנדי והוא חייך באושר, "עכשיו את יכולה לחזור הביתה"
פסעתי אל תוך החדר משאירה את הדלת מאחורי פתוחה כשאנדי עומד שם ומביט בי בערגה
צעדתי אל הקיר שעליו הייתה תלויה התמונה שכל כך התגעגעתי אליה, הושטתי את ידי ונגעתי בתמונה בעדינות, לא הספקתי להחזיר את ידי לצד גופי והקיר התפוגג ואותה מנהרה נראתה לעיניי
הבטתי שוב על אנדי, הוא פסע אל תוך החדר ותפס בידי "חכי, אל תלכי"
הבטתי בעיניו והוא בשלי, "אני רוצה שתישארי איתי, אני רוצה שתחזרי לפה", הפניתי את מבטי מפניו, אני לא יכולה להגיד לו שאני חוזרת כשאני לא
לא הספקתי לעשות כלום והוא תפס בפני והישיר את מבטי אליו
"אשלי, אני לא יודע למה אבל בכל הזמן הזה מאז שאני מכיר אותך.. אני פשוט" נראה היה שקשה לו לבטא את המילים שרצה להגיד, "אני פשוט.. התאהבתי בך, אני לא רוצה לאבד אותך, את חשובה לי ויקרה לליבי יותר מכל דבר אחר שהיה לי בחיים"
הסמקתי, לא ציפיתי לשמוע את זה ממנו, גם אני התאהבתי בו אבל חשבתי שהוא רואה בי סתם ידידה טובה ואת הנשיקה ממקודם הספקתי לסלק ממוחי רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם האמת המרה שחשבתי שהיא קרתה באמת רק סתם, אבל עכשיו אני יודעת שזה היה אמיתי
"אנדי, אני מצטערת.." היססתי, שקלתי את מילותיי אחת לאחת, לא רציתי לפגוע בו "אנדי, אני חייבת לחזור הביתה, מחכים לי שם"
הוא קירב אליי את פניו ונישק אותי
עמדנו ככה זמן שנראה כמו נצח אבל אז התנתקתי ממנו, נשקתי פעם אחת ללחיו ופניתי ללכת, צועדת בביטחון לכיוון המנהרה
הסתובבתי אחורה וראיתי אותו עומד שם רפה ידיים
"אל תדאג אנדי, אני אחזור" פניתי ללכת הלאה, אבל רצתי, ידעתי שאם אשאר עוד קצת, אשאר לתמיד, 'אני חייבת לחזור הביתה, אסור לי להישאר'
ואז שמעתי אותו צועק מאחורי "אשלי, תחזרי אליי"
אט אט האור מאחורי התפוגג והלכתי בחשיכה מוחלטת לא מודעת לעובדה שעכשיו החיים שלי כבר לא יהיו אותו דבר.
אמרתי לכם שזה לא הסוף, נראה שהכל פה טוב ויפה, אבל אני רק יכולה להגיד לכם שחזרתי, חזרתי אליו אחרי כמה זמן שנראה כמו נצח
אבל זה כבר לא היה אותו דבר ואת החיים שלי הרסתי בזה שהקשבתי לו וחזרתי, אנדי היה יכול להיות מאושר יותר אילו הייתי נעלמת לו מהחיים ושוכחת מהכל
"אבל את אוהבת אותו, אין סיבה שתנטשי אותו"
"ספיר, אני יודעת שכל זה נראה לך ממש הזוי, אבל את יודעת, הם אמרו לי שאסור, זה יהרוס את העולם"
"אשלי, לרגע אחד תפסיקי לחשוב על כל העולם ופשוט תתמקדי באהבה שלך, תראי איך פרחתם יחד, מה שלא עשיתם היה לכם טוב"
"ספיר, אני לא חוזרת לשם, אסור לי"
ספיר הביטה בי במבט של 'תעשי כרצונך אבל אני הייתי חוזרת לשם'
הבטתי על הדלת שהובילה לשם, ספיר הייתה היחידה שידעה עליה, לא יכולתי לספר על זה לאיש, היו מכניסים אותי למוסד לבית משוגעים
"את לפחות יודעת מה זה המקום הזה?"
"אני עוד לא יודעת אבל אני הולכת לגלות"
"תיזהרי עם זה ואת יודעת שאם את צריכה עזרה את רק צריכה לבקש" היא חייכה אליה, תמיד אמרתי שאין כמוה חברה טובה, מעולם לא התבדיתי..
פתאום שמעתי ידית מרשרשת, הבטתי מסביב ואז על הדלת שהובילה לחדר הקסום ההוא, נגעתי קלות בספיר והצבעתי עליה
ספיר הביטה בדלת ואז בי בתדהמה, "מי זה יכול להיות?"
פסענו כמה פסיעות אחורה משתדלות להתרחק משם מרחק מספיק גדול כדי לרוץ ברגע שהדלת תיפתח וזה יהיה מישהו שאנחנו לא מכירות
אחרי כמה רשרושים כאלה ניגשתי לדלת והידית נענתה למגע ידי, לא הבנתי למה זה מהצד השני היה כל כך עקשן עם הידית לפני שהוא הצליח לפתוח אותה
אחרי שהדלת נפתחה לכדי חריץ פסעתי אחורה ונעמדתי ליד ספיר
הדלת נפתחה לאט.. והפנים שניבטו אליי מצידה השני
"אנדי?! מה אתה עושה פה"
"אני לא יכול להישאר שם בלעדייך, החיים שלי כבר לא אותו דבר, החלטתי לחפש אותך"
הבטתי בספיר בהלם, ואז באנדי שוב, וראיתי את ספיר מעבירה מבט ממני לאנדי ולהפך רק אנדי עמד שם בפנים מלאי געגוע, מביט בי במבט אוהב…