thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 38

היי כולם!! הנה עוד פרק מהסיפור שלי, אני יודעת שהמווון זמן לא העליתי שום דבר.. מתנצלת מעומק הלב ומקווה שאתם עוד זוכרים במה מדובר..
קריאה מהנה, מחכה לתגובות :))

כשהתעוררתי ראיתי דמות גוחנת לשמאלי מעל אנדי אבל הפעם היינו בחדר שונה, לא היו שם קירות זכוכית או וילונות, המיטות שלנו כבר לא היו מיטות של בית חולים וגם לא הייתי קשורה, יכולתי לקום כרצוני, אז התיישבתי במיטה וניסיתי לחשוב מה קורה כאן.
כשהדמות שמעה את התנועות שלי היא הזדקפה והסתובבה אליי זו הייתה ליאה.
"התעוררת!" נראה היה כאילו היא מנסה לשוות לקולה גוון מופתע.
"כן, איזה פלא! אשלי התעוררה!" השבתי לה בציניות מוחלטת, "כמה זמן אני ישנה?" שאלתי בתוקף, מנסה לעורר בה יראה.
כאילו שאני יכולה לה, אני כלום לעומתם… כל אלה שאין מושג מי הם ומסים לעולל אנדי שלי ולי כל מיני דברים שאני לא ממש יודעת מה הם.
"את ישנה כבר שבועיים בערך", היא חייכה בהנאה למראה פניי המופתעות.
"לא! את רצינית?" אני באמת ישנה שבועיים כבר? זה לא הגיוני!
"כן, אני רצינית ועוד איך! ישנת חזק, אנדי כבר הספיק להתעורר פעמיים, הוא היה שוכב במיטה לבהות בך, או שהיה מתיישב לידך ומלטף את שערך".
רציתי לקום ולהרביץ לה אבל לא היה לי כח לזוז, היה לי קשה להאמין למה שהיא אמרה, נשמע לי קצת לא הגיוני שיתנו לנו להסתובב חופשי, "ממתי אנחנו יכולים להסתובב כרצוננו?"
"אתם לא, אבל אנדי התנהג יפה אז הרשתי לו לקום".
"אני יכולה לקום אליו?" הרגשתי ממש כמו ילדה קטנה ששואלת את אמא שלה רשות לפני שהיא הולכת לחברה.
"אם תתנהגי יפה!" בקולה היה קצת חספוס של רשעות.
"איך אני יכולה להתנהג יפה אם כל מה שאתם נותנים לי לעשות זה לשכב במיטה?"
"זו בדיוק הדרך להתנהג יפה!" הרשעות הזו חרפנה אותי.
"ואיפה אליאנה?" פתאום נזכרתי שחוץ ממני ומאנדי יש גם את אליאנה אבל כשהסתכלתי ימינה המיטה הייתה ריקה.
"היא לא מרגישה טוב, לקחנו אותה לחדר נפרד", הרצון לקרוע את ליאה לגזרים הלך והתעצם בתוכי.
"טוב" חתמתי את השיחה בייאוש בכל מקרה לא יצא לי מזה כלום.
היא הסתכלה עליי עוד פעם אחת ואז פנתה לשולחן שעמד בפינת החדר ורק עכשיו שמתי אליו לב, היו עליו כל מיני דברים מוזרים, כמו משהו שמאד דומה למזרק אבל היה בו משהו שונה. הכל שם היה נראה לי כמו מכשירים של בית חולים ולא רציתי להתקרב.
"מה עם הבדיקות שעשיתם לנו?" נכנעתי אחרי כמה דקות ושאלתי את השאלה שבערה במוחי כבר כמה דקות.
"אנחנו באמצע התהליכים שלהם", היא ענתה בהיסח הדעת.
"אבל כמה אתם מתקדמים? מתי זה נגמר? איזה בדיקות אתם עושים לנו?" השאלות זרמו מפי בזו אחר זו ואפילו לא עצרתי לנשום, לא הרגשתי שיש לי זמן לנשום.
"וואוו, ילדה תירגעי קצת! כמה שאלות? אני מצטערת אבל אני לא באמת יכולה לענות לך עליהן, ההתקדמות לא תלויה בנו, אלא בכם!"
"מה זאת אומרת בנו? איך בנו?" זה עורר בי עוד שאלות.
"בכם, כלומר, בגוף שלכם, איך הגוף שלכם מגיב לכל מיני דברים, מה התוצאות ועוד הרבה דברים שקשורים למעבדה ואת לא מבינה בהם אז אין טעם שאענה לך, חבל על הזמן של שתינו".
כל הזמן שהיא דיברה הגב שלה היה מופנה אליי. ולא היה לי טעם לשאול עוד שאלות אז שכבתי במיטה בשקט בלי לדבר. מחכה שיקרה כבר משהו מעניין ולא אמשיך להשתעמם.
אחרי כמה דקות ששכבתי במיטה ובהיתי בה התחלתי להרגיש שריפה בגרון שלי.
בהתחלה בלעתי רוק בניסיון להרגיע את השריפה אבל ככל שעבר הזמן ובלעתי יותר רוק השריפה הלכה והתעצמה. לא רציתי להגיד כלום לליאה, היא לא הייתה עוזרת לי במיוחד, לפחות לפי מה שנראה לי.
התעניתי בשקט במיטה. והשריפה גברה בגרון שלי. אבל הבעיה שהיא לא נשארה רק בגרון שלי היא התחילה להתפשט אל שאר הגוף שלי, מהגרון היא ירדה למטה אל החזה שלי, וכולי בערתי ואז המשיך אל הבטן והלאה אל הרגליים, במקביל לרגליים הידיים שלי נשרפו גם כן.
לא יכולתי כבר לנשום יותר. אבל לא רציתי להגיד לה כלום.
"למה את לא אומרת כלום כשאת מתענה?" הקול הפתיע אותי, הגיע כאילו משום מקום.
פתאום הגיח לחדר משום מקום ויקטור, עם חיוך, אבל פניו לבשו ארשת דאוגה בנוסף לחיוך.
ניסיתי לפתוח את הפה לענות אבל כששאפתי אוויר הרגשתי את הריאות שלי שורפות יותר. הלב שלי פעם במהירות שלא זכרתי כזו מעולם ויכולתי גם לשמוע את הפעימות שלו.
או שזה בכלל לא היו רק הפעימות של הלב שלי?
פם… פם… פם…
"אשלי הכל בסדר?"
פם… פם… פם…
התחלתי לראות מעורפל, מידי פעם הבזיק לי לבן בעיניים.
פם… פם… פם…
הרגשתי את ויקטור נוגע לי ביד, ואז בצוואר, מחפש נקודה שבה ירגיש את הלב שלי פועם.
פם… פם… פם…
"אשלי לאאאא" את הקול המתוק הזה זיהיתי, זה היה אנדי שלי, הוא קפץ מהמיטה ישר אליי
פם… פם… פם…
העיניים שלי נעצמו ולא ראיתי יותר כלום.