thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 36

והנה עוד פרק מקווה שתאהבו מחכה לתגובות כל הערה והארה תתקבל בשמחה וגם תעזור לשפר את הכתיבה… אז קדימה אל תתביישו זה עוזר תגידו כל מה שאתם חושבים :))
קריאה מהנה :))

"אני.." גמגמתי קלושות, לא מוצאת את המילים. ועוד לא הסתובבתי לבדוק מי זה שנגע בכתפי, אבל הקול היה מוכר לי.
"אשלי, אסור לך להיות פה, הם מחפשים אותך ואם ימצאו אותך מצבך יהיה רע ומר", הקול היה קשה ועקשן.
"כאילו שעכשיו המצב שלי לא רע, אין לי מושג איפה אני, או מה אני אמורה לעשות. אנדי שוכב איפשהו באחד התאים שם, דומם למוות כמעט, ונראה כאילו מישהו הרעיב אותו, ויותר מזה, מישהו שינה את פניו לבלי הכר" ככל שהמשכתי לדבר הדמעות הציפו את עיניי וחנקו את גרוני.
"אשלי הסתכלי עליי", האדם שנגע בי תפס את הכיסא עליו ישבתי משני הצדדים ונעמד מולי, עם כל הדמעות הוא היה מטושטש ולא יכולתי לזהות אותו.
והוא המשיך לדבר, "את זוכרת את הבקבוקון הקטן שנתת ממנו טיפה אחת לספיר כדי שתחזור למציאות?"
הנהנתי, בלי יכולת להוציא מילה מפי.
"אז תקראי את מה שכתוב עליו", הוא ניסה להישמע מעודד אבל לא בדיוק הלך לו.
"קראתי, זה משהו על תרדמת ושליטה", מלמלתי בחנק.
"אז זהו, שלא בדיוק, זה חלק מהתפקידים שלו, אבל אני חושב שלא קראת עד הסוף את מה שכתוב עליו, לכי לאנדי עכשיו, תני לו מהבקבוק, תראי מה יקרה", הוא תפס את היד שלי והקים אותי מהכיסא בעדינות וכמעט זרק אותי מהחדר דרך הדלת אל המסדרון שרק לפני דקות ספורות רצתי בו כמו מטורפת בניסיון למצוא מענה לשאלה שלי מי זה אותו בחור ששוכב שם.
הדלת נטרקה מאחוריי, לא הבטתי עליה, רק התחלתי לפסוע לאותו כיוון ממנו באתי, אל אנדי.
ככל שהתקדמתי מיהרתי את צעדי, לא רציתי לפספס זמן הייתי חייבת להגיע אליו.
"אנדי… אנד…" הקול שלי נחנק, ניסיתי לקרוא לו אבל כל מה שיצא מגרוני היו לחישות צרודות.
ואז ראיתי את זה, השרוול הכתום שקשרתי לברזלים, ניגשתי לשם במהירות, אנדי עוד שכב על הרצפה חסר אונים, התכופפתי אליו מהר, ומשכתי אותו אליי, קרוב לסורגים, הכנסתי את היד לכיס כדי להוציא את הבקבוקון הקטן.
אבל הוא לא היה שם.
"איפה אתה?" מלמלתי לעצמי, מחפשת בטירוף אחר הבקבוקון.
ולא מצאתי אותו.
הרגשתי אבודה, הדמעות חידשו את עצמן והתחילו לרדת מעיניי בכמויות שלא ידעתי שיש לי.
הפסקתי לחפש, כי לא היה לי יותר איפה לחפש, בכל מקום אפשרי חיפשתי.
תפסתי את היד של אנדי והצמדתי אותה אל פניי, מנסה להרגיש את חום גופו, להתנחם בעובדה שאני לפחות מחזיקה אותו.
אבל היד שלו הייתה קרה, קרה כמעט כמו קרח, וכל שנייה שחלפה הרגשתי את קור גופו גדל, יותר ויותר קר.
וזה לא היה לי מובן, זה לא שהוא היה מת, הוא נשם.
החזה שלו עלה וירד, נשימות קצת קטועות אבל בכל זאת נשימות.
הסתכלתי על פניו וראיתי את עיניו זזות מתחת לעפעפיים כאילו הוא לא באמת ישן.
"אנדי, אנדי, אתה שומע אותי?" קראתי אליו בתקווה קלושה שניצתה בליבי למראהו.
אבל הוא לא הגיב, עיניו המשיכו לזוז והנשימות שלו נשארו קטועות, אך גופו לא זז, שפתיו לא נעו והוא לא דיבר, הוא כלל לא דיבר איתי.
אחרי זמן שנראה כמו נצח, ישבתי על הרצפה מחזיקה את ידו, מביטה בפניו, מעבירה יד בשערו הרך.
שמעתי פסיעות בהמשך המסדרון. הפסיעות נשמעו כשל איש אחד, פסיעות קטנות ומהירות. ניסיתי לזהות אותן אך לא הצלחתי, הן כלל לא היו מוכרות לי.
"אשלי", קול עדין קרא לי, קול שהגיע מאותו כיוון ששמעתי את הפסיעות, הפסיעות הפכו לריצה, ושמעתי התנשמות קלה, והקול שוב, "אשלי אשלי תעני לי", יד נגעה בכתף שלי, קול עדין כשל בחורה, אבל סירבתי להסתכל על אותה נערה שנגעה בי וניסתה לעורר אותו משרעפיי.
אחרי מאמצים מרובים מצידה הסבתי את פניי מאנדי והבטתי באותה נערה, לא הכרתי אותה.
"מי את? איך את יודעת את שמי? מה את עושה פה?"
"התקבלה החלטה שאגיע לכאן אז הגעתי, מה את עושה פה? ומי זה פה על הרצפה?" היא התיישבה לידי מחזקה את כתפי, ניסיתי להתנער ממנה ללא הואיל.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת שהתקבלה החלטה?"
"אסביר לך כשיהיה זמן עכשיו את חייבת לבוא איתי, אסור לך להיות פה, חיפשנו אותך הרבה זמן ונעלמת לנו".
הייתי עקשנית ולא הסכמתי להקשיב לה, "אני לא עוזבת את אנדי!"
"אנדי?!" ההלם בקולה היה ברור, היה נשמע כאילו היא יודעת גם מי זה אנדי, "את בטוחה?" הסתכלתי לרגע על פניה והמבט בעיניה היה מזועזע.
"כן אני בטוחה, ואיבדתי את הבקבוקון הקטן שלי, אני לא עוזבת אותו!"
"את מתכוונת לבקבוק הזה?" היא שלפה בקבוקון קטן זהה בדיוק לבקבוק שהיה לי.
"כן, כזה בקבוק", הנהנתי ומבט חושק עמד בעיניי, רציתי אותו מאד כדי לקרוא סוף סוף מה כתוב עליו ולפי ההוראות לתת אותו לאנדי.
"אז עכשיו אני מבינה למה נשלחתי הנה, קחי אותו", היא הושיטה לי את ידה וכמעט דחפה את הבקבוק לידי.
היססתי מעט לפני שלקחתי אותו. לא הייתי בטוחה שזה מה שאני אמורה לעשות.
סובבתי את הבקבוק בכף ידי ועל התווית ראיתי רק את הכיתוב שזכרתי שהיה שם, "שליטה בחלומותיי, תרדמת עליי תרעיפי, רק טיפה אחת", קראתי את זה בקול, "זה לא בדיוק עוזר לי", מלמלתי ספק לעצמי ספק לנערה שישבה לידי על הרצפה.
"אולי זה לא, אבל זה", היא לקחה מידי את הבקבוקון, תלשה את התווית והפכה אותה כדי שאראה את צידה השני, "זה כן", היא חייכה.
"אך לא רק חלומותיי תחת שליטתך, רק טיפה קטנה ומחשבה של המשאלה שברצונך להגשים והכל יתחולל לנגד עיניך", קראתי את זה בקול.
מיד תפסתי את הבקבוק, כמעט בפראות, פתחתי אותו ונתתי טיפה אחת לאנדי, "אנדי תתעורר, תחזור להיות כמו שהיית, אנדי אני צריכה אותך"
השניות חלפו וכלום לא קרה.
כבר התחלתי להתייאש עד ש…
פניו של אנדי התחילו להשתנות, לחזור לצורתן המקורית עכשיו כבר זיהיתי אותו וכמעט התאהבתי מחדש, עצמות לחיים גבוהות, פנים מעט מוארכות, שיער שטני… וגם את עיניו הוא פקח, עיניים כחולות כמו ים סוער.
על שפתיו הפציע חיוך, הוא התרומם למצב ישיבה ומבעד לסורגים חיבק אותי בחום, "אשלי שלי, התגעגעתי אלייך ילדה יפה שלי".
אחרי דקות שעברו לי ורציתי שימשכו לנצח נעמדנו, והוא מבעד לסורגים.
"אנדי, איך נוציא אותך מפה?"
"אני חושב על משהו, אולי.." הוא בחן את הסורגים, הם לא היו מאד צפופים. "אליאנה, מה את עושה פה?" נראה כאילו רק עכשיו הוא שם לב שהנערה הזו גם הייתה פה, אבל מאיפה הוא יודע את השם שלה?
"אתה מכיר אותה?!" הייתי בהלם.
"ברור שאני מכיר אותה, אספר לך הכל אחר כך קודם נצא מפה", הוא חייך אליי, החיוך שלו היה בשבילי משכח כאבים, שכחתי את כל העולם כשהבטתי בחיוך שלו. עד שהוא החזיר אותי למציאות, "לא מצאתם איזה מפתחות או משהו?" הוא שאל בקול ענייני.
היה אפשר לראות עליו שהוא כבר ממש רוצה לצאת משם.
הכל קרה כל כך מהר, אנדי איכשהו הצליח למצוא פתח קצת יותר רחב בין הסורגים ואז בכוחות על אנושיים הוא הרחיב אותו והשתחל החוצה, התחלנו לרוץ לכיוון לא ידוע כדי לנסות למצוא דרך לברוח אבל הכל השתבש לנו.
"לאן אתם חושבים שאתם הולכים?"
זה היה הקול האחרון ששמעתי לפני שהרגשתי משהו דוקר אותו בצוואר ונפלתי לרצפה בעילפון כשאני שומעת את אנדי ואליאנה נופלים גם הם משני צדדי.