thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 35

היי מצטערת על האיחור בהעלאה… מקווה שתאהבו..
קריאה מהנה מחכה לתגובות :))

אחרי זמן שנראה כמו נצח בו עמדתי ללא ניע, מביט בחושך, וכל גופי נשרף שמעתי אי שם ממעמקי הבית שעון מצלצל, הבטתי בשעון שעל ידי וראיתי שתכף יקומו בבית אז הייתי חייב לחזור לחדר שלי לפני שישמו לב שאני לא שם.
הסתכלתי עוד פעם אחת בחושך שאך לפני זמן מה עטף אותה, את אהבת חיי שנתתי לה ללכת ואני אפילו לא יודע אם היא תשוב, וחזרתי לתוך הבית, סוגר אחרי את הדלת בשקט.
שמעתי צעדים עולים במדרגות וקפצתי לחדר שלי שעוד היה פתוח, סגרתי אחרי את דלת החדר במהירות ונכנסתי מהר למיטה, עדיין בבגדים, כיסיתי את עצמי בבגדים מכפות הרגלים ועד הצוואר כדי שלא יכנסו לחדר ויראו שאני לבוש.
לא עברו שתי דקות וכבר דלת חדרי נפתחה ומריה עמדה בפתח,
"אנדי קום, בוקר".
"בסדר בסדר אני קם", פיהקתי פיהוק גדול, פתחתי את עיניי כדי חריץ, היא הסתכלה עליי וסגרה את דלת החדר אחריה בעודה ממלמלת לעצמה חרישית, "לפחות הוא קם מהר".
יצאתי מהמיטה והחלפתי בגדים במהירות, מנסה לתכנן לעצמי את היום הבא, בלי אשלי שכבר התרגלתי לנוכחותה.
"מה אני עושה פה בלעדיה?" שאלתי את עצמי כשהסתכלתי במראה רגע לפני שיצאתי מהחדר ליום חדש.
העברתי את היום בעצלתיים, הרגשתי כאילו הזמן לא זז והתחלתי להתגעגע כשהגעתי הביתה והיא לא חיכתה לי בחדר.
העפתי מבט בחדר שהיה כמו שהשארתי אותו בבוקר ועצב מלא את ליבי, הרגשתי שמשהו חסר בנוף של החדר וישר ידעתי מה חסר… "אשלי.." מלמלתי לעצמי בשקט.
כך העברתי את הימים הבאים באותה מתכונת, הגעגועים בליבי הלכו וגדלו והרגשתי את עצמי מתפוצץ מדאגה אליה.
לילה אחד שכבתי במיטה ולא נרדמתי, כמעט כמו הלילות שקדמו לו רק שהפעם שמעתי קול שקורא לי, "אנדי, למה אתה עוד שוכב במיטה? תמצא אותה!"
"אבל איך אני אמצא אותה? היא עברה למקום אחר שאני אפילו לא יודע מה זה המקום הזה או איך למצוא אותו", הרגשתי כל כך מטומטם שאני עונה לקול ללא גוף שמדבר אליי, ועוד שהייתי חצי ישנוני רק בלי יכולת להירדם.
ואז הרגשתי שוב מן כוח לא נראה שמושך אותי מהמיטה, ובלי יכולת להתנגד קמתי מהמיטה ונמשכתי בעקבות הכוח.
בלי לשלוח פקודה מהמוח ליד, היד שלי הושטה קדימה ופתחה כאילו מעצמה את דלת החדר שלי, מולי ראיתי את הדלת המיוחדת, הרגליים שלי הוליכו אותי אליה ושוב היד שלי פתחה את הדלת בלי שציוויתי עליה, כאילו מאליה.
למרבה הפלא הדלת הזו אכן נפתחה, שלא כמו בפעם הקודמת שניסיתי לפתוח אותה ולא עלה בידי.
הזוהר הקסום עטף אותי ומשך אותי אליו אז נתתי לרגלי להוליך אותי בלי להתנגד.
ואז עשיתי כמו שאשלי עשתה ונגעתי בתמונה על הקיר, ושוב הוא התפוגג.
לא עצרתי לחשוב, נכנסתי לתוך הנהרה ופשוט הלכתי והלכתי בלי לתת לעצמי מנוחה.
אחרי זמן שנדמה לי כמו נצח ראיתי אור, שהלך וגדל ככל שהתקדמתי, לא נתתי לעצמי להתייאש והמשכתי ללכת לכיוונו, מרגיש שככל שאני צועד עוד אני מתקרב יותר לאהבתי שנטשתי.
הגעתי לחדר, הוא היה נראה בדיוק כמו החדר הראשון, כשנעמדתי בתוך החדר הקיר מאחורי חזר כאילו מעולם לא התפוגג והפך למנהרה.
נשמתי עמוק לפני שהושטתי את היד לפתוח את הדלת שתוביל אותי למקום שבו אשלי נמצאת.
נשמתי שוב, כדי להירגע, הרגשתי שאני יותר מדאי לחוץ ולא רציתי לפגוש אותה במצב כזה.
ניסיתי לפתוח את הדלת והיא לא נפתחה, הרגשתי שכל התקווה שהייתה בי פתאום נמסה כשהדלת לא רצתה להיפתח.
ואז זה קרה,
הדלת נפתחה אחרי כמה ניסיונות כושלים מצידי, הקליק היה הגואל של התקווה שנמסה בליבי, קצת חששתי אז פתחתי אותה לאט, כשהיא הייתה פתוחה לגמרי העזתי להביט מעבר לה ומולי ראיתי את אשלי, ולידה עמדה בחורה שנראתה לי מאד מוכרת ולא ידעתי מאיפה.
"אנדי?! מה אתה עושה פה", שמעתי את ההלם בקולה כשהיא הסתכלה עליי במבט חצי מזועזע חצי מתגעגע.
"אני לא יכול להישאר שם בלעדייך, החיים שלי כבר לא אותו דבר, החלטתי לחפש אותך", השבתי לה בחוסר ביטחון עצמי משווע.
היא הסתכלה על חברה שלה ואז עליי ובזווית העין ראיתי את חברה שלה מעבירה את המבט מאשלי אליי ובחזרה.
רק אני עמדתי שם כשליבי מלא געגוע ורוצה לצאת אליה ולחבק אותה חזק. שהנה, היא שוב פה קרובה אליי ואני לעולם לא אתן לה ללכת ממני עוד פעם.
"אנדי? איך הצלחת לבוא? יחפשו אותך, אתה לא יכול להעלם", היא נשמעה דאוגה אבל בו זמנית ראית בעיניה את הרצון להתקרב אליי ושאחבק אותה.
"חשבתי שתשמחי לראות אותי", פסעתי לכיוונה, ממלמל ספק לעצמי ספק אליה.
"אנדי", היא התקרבה אליי בפסיעות קטנות ואיטיות "אני מאושרת לראות אותך, אבל.. איך הצלחת לבוא הנה?"
אז התחלתי לספר לה את כל מה שעבר עליי מאז שהיא עזבה אותה ומה עוד יכולתי לעשות?
אחרי כמה זמן שהיינו יחד, אשלי קיבלה מכתבים מוזרים וכל מיני אזהרות מוזרות על כך שאני צריך לחזור אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע אז נשארתי איתה.
הלכנו לישון יחד, כמו בכל שאר הלילות, משום מה ההורים של ספיר נעדרו מהבית לכמה זמן, אשלי מלמלה משהו על זה שהם החליטו לצאת לחופשה, או משהו בסגנון.
באמצע הלילה שמעתי קולות מהמטבח בקומה למטה, אז הסתכלתי על אשלי, נתתי לה נשיקה קטנה על המצח, לחשתי לה שאני אוהב אותה ושאני תכף חוזר, אני רק הולך לראות מה זה הקולות האלה.
ירדתי במדרגות והתקרבתי למטבח בשקט, הקולות ששמעתי קודם פסקו, חשבתי שאולי דמיינתי אותם.
ואז הכל החשיך.
הרגשתי יד תופסת אותי, מצמידה את שתי ידי לגבי ועוד מישהו ששם על עיניי מטפחת, שלא אראה כלום.
"שלא תעז להשמיע קול, אנחנו לוקחים אותך מפה ואסור שהן תתעוררנה, שיהיה לך ברור, שום קול! אם אתה צועק אנחנו הורגים אותן!"
האיום בקול היה ברור ולא רציתי להתגרות בהם, היה לי ברור שהם לא סתם צוחקים, אז גם לא נאבקתי ונתתי להם לקחת אותי איתם בלי מלחמה.
את ידי אסרו באזיקים ועיניים היו מכוסות בבד אז לא ידעתי מימיני או משמאלי ולאן הם לוקחים אותי, כל הזמן שתקתי ונתתי להם להוביל, לאנשים שבכלל לא הכרתי.
דבר אחד ידעתי, הם הוציאו אותי מהבית והסיעו אותי ברכב, כזה דבר גם עיוור היה מרגיש, שינויים במצבי האוויר.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי אבל כשהתעוררתי הייתי במקום לא מוכר.
הכל מסביבי היה תאים תאים, כמו בית סוהר, והכל היה ריק.
אני עצמי הייתי בתוך תא קטן.
כשהסתכלתי על עצמי גיליתי שאני גם לבוש בבגדי אסיר מרופטים, "איפה אני?" שאלתי את עצמי ולא היה מי שיענה לי.
"שמישהו יוציא אותי מפה", צעקתי ושמעתי את הד קולי חוזר אליי, צעקתי שוב והבנתי שהקול שאני שומע לא בדיוק הקול שלי.
נגעתי בפניי באצבע והרגשתי שגם בהן משהו שונה.
"אני זה לא אני", מלמלתי לעצמי, "אולי אני חולם?"
ואז שמעתי את זה,
צעדים הולכים וקרבים, חצי ריצה חצי הליכה, משהו לא ברור.
וראיתי אותה, במסדרון הצר עברה נערה יפהפייה, לקח לי שניות לזהות אותה.
"אשלי?" קראתי אליה, היא הסתכלה עליי במבט מוזר.
"אשלי תעזרי לצאת מכאן, אני לא יודע למה אני כאן", הרגשתי שקולי הולך ודועך, והרגשה מוזרה עברה במעלה גבי, הרגשתי שהאומללות עוטפת אותי ואיבדתי כל תקווה שאי פעם הייתה לי.
"מי אתה?" כמעט שמעתי את ההתלבטות במחשבותיה לפני ששאלה את השאלה הזו, שקלתי רגע להיפגע אבל לא היה כל טעם בזה, היא הרי לא מזהה אותי.. כנראה.
"אשלי, את לא מזהה אותי? זה אני א.." התחלתי לאמר, אבל אז החושך עטף אותי ולא יכולתי לאמר עוד מילה אחת.
התעלפתי.