thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 33

מצטערת על שלקח לי הרבה זמן להעלות עוד פרק.
פלייייז תגיבו אני חייכת עוד השראה כדי שאצליח לכתוב כי עוד קצת תקועה.
מקווה שתאהבו!
קריה מהנה :))

"אנדי, אנדי קום כבר", הקול היה עדין אבל באיזשהו מקום גם קצת תקיף.
פקחתי את עיניי הרגשתי כאילו בקושי הספקתי להירדם וכבר העירו אותי, קרני השמש שחדרו מבעד לחלון הראו שהשמש כבר בשיא זריחתה.
"מה זה? כמה שעות אני כבר ישן?" מלמלתי ספק לעצמי ספק לקול שדיבר אליי ושפשפתי את עיניי בניסיון להתעורר קצת.
"אני לא יודעת אבל אני חושבת שדי הרבה", הקול התקרב אליי הרגשתי אותה מתיישבת על המיטה לידי, סובבתי את הראש לכיוונה ונדהמתי.
"אשלי? מה את עושה כאן?" הייתי המום לראות אותה, היא האחרונה שציפיתי לראות.
"באתי לבקר אותך… אסור לי?" היא חייכה אליי והרגשתי את עצמי נשבה בקיסמה.
"אבל איך הגעת לכאן? את הרי נעלמת להם…" מילותיי גוועו כשהרגשתי את אצבעותיה נוגעות בלחי שלי, מלטפת את פניי.
התרפקתי על מגעה הרך והנעים ורציתי שהוא לא יפסק לעולם.
"אני לא באמת פה, אנדי, אני רק בדמיון שלך", החיוך שלה לא מש מפניה.
"אז למה את מרגישה לי כל כך מוחשית ואמיתית?"
"אולי הדמיון שלך מאד מפותח אבל אני לא באמת פה, אתה יודע.."
"אני לא מצליח להאמין לזה", מלמלתי אליה, מסב את עיניי אל עבר החלון הגדול.
"תנסה", שמעתי את החיוך בקולה והרגשתי רוגע שוטף את גופי עם כל שנייה שעברה והיא עוד לידי מלטפת את פניי.
"איפה את אשלי? תגלי לי… בבקשה", הבטתי בעיניה ונמסתי במבטה הרך, קולי היה מתחנן.
"אני בלב שלך", היא הביטה אל הקיר שראשי נח עליה, כאילו הרגישה שהיא לא יכולה לספר לי איפה היא נמצאת ברגעים אלו.
"אני יודע, אבל איפה את הממשית? אסלן אמר שנעלמת להם".
"תקשיב ללב שלך אנדי, הוא יוביל אותך אליי", היא נשקה לי על המצח ונמוגה למולי, כאילו לא באמת הייתה שם.
אבל היא לא באמת הייתה שם.
שכבתי במיטה עוד קצת מהרהר בכל מה שעבר עליי מאז גיליתי אותה.. את אשלי.
ולא הצלחתי להבין מאין הגיעה אליי אותה אהבה שאני מרגיש כלפיה כי אני לא באמת הכרתי אותה.
ואז שמעתי את אותו קול שכבר הרבה זמן לא שמעתי.
"אתה רוצה למצוא אותה?"
"כן", עניתי בקול והרגשתי כל כך מפגר שאני מדבר לעצמי.
"אז יאללה, קום ולך אליה", הקול האיץ בי.
"אבל אני לא יודע איפה היא, אני לא יודע איפה למצוא אותה", היססתי כשעניתי לקול הזה שדיבר אליי.
"אז בוא אחריי", הרגשתי את גופי נשמע לפקודות של אדם זר ופשוט יצאתי מהחדר, הילכתי במסדרונות שאני לא מכיר אבל כאילו ידעתי את הדרך.
הגעתי אל השער הגדול ויצאתי ממנו, הלכתי והלכתי… והלכתי… אני לא יודע כמה זמן אבל בסופו של דבר, אחרי הליכה ממושכת ביער עבות הגעתי לקרחת יער קטנה שם מצאתי חור שחור.
בן אדם שפוי לא היה מתקרב לחור הזה כי זה נראה כמו משהו לא ברור… כמו מלכודת
אבל אותו קול שהוביל אותי גם משך אותי להיכנס לחור הזה.
"קדימה, קפוץ פנימה", שוב הרגשתי אותו מאיץ בי.
אז לקחתי נשימה עמוקה וקפצתי פנימה, נופל אל הלא נודע.
והנפילה נמשכה ונמשכה…
עצמתי את עיניי, כדי לא לראות את השחור שהפחיד אותי ככל שהוא נמשך, הרגשתי כמין רוח קלילה מכה בפניי… כאילו אותה רוח מנקה את גופי מכל הפחדים, מכל הרגשות, מכל המחשבות ומכל מה שעברתי במשך הזמן האחרון.
ואז הרגשתי את עצמי נוחת על משטח רך, רגלי קודם, ואחר כך שאר גופי, נעמדתי על רגלי עוד לפני שפתחתי את עיניי.
כשהרגשתי מספיק יציב פקחתי את עיניי ומולי ראיתי כמין אש בוערת, אש יוקדת, נמשכתי אליה, הבטתי אל הרצפה והרגשתי כאילו אני עומד באוויר, תחתי היה אורות קטנטנים, חשבתי שאולי הגעתי למקום הלא נכון אבל הלב שלי אמר שזה המקום.
ואז הבנתי למה.
מולי ראיתי נערה בגילי עומדת מאחורי שיח ומביטה על זוג אוהבים בני 20 שדיברו ביניהם בלחש. לפתע משום מקום הגיחה מכונית שחורה, ממנה יצאה גבר חסון שתפס בבחורה בשתי ידיו ומשך אותה אחריו.
לא יכולתי לעשות כלום אבל הרגשתי את אהבתם של הזוג נקרעת לגזרים.
ואשלי עמדה שם והביטה בעצמה, ראיתי אותה נמוגה.
רצתי אליה וניסיתי לתפוס בה אבל היא כנראה לא ראתה אותי ואני לא הצלחתי לאחוז בה, היא נעלמה לנגד עיניי.
"אשלי…" צעקתי אל אויר הלילה אבל אפילו הגבר שישב על הספסל במרחק מטרים ספורים ממני לא שמע אותי, והבנתי, 'אני לא אמיתי, אני לא באמת כאן, זה נועד רק כדי להראות לי איפה היא'.
כשהיא נעלמה לגמרי חשבתי מהר מה עליי לעשות אבל לא ידעתי איך אני אמור למצוא אותה.
היא הרי נעלמה ואני בכלל לא יודע איפה אני.
ואז הטלפון שלי צלצל.
הסתכלתי על הצג, היה מספר לא מוכר.
מה גם שבכלל לא ידעתי שהפלאפון שלי עליי,"הלו?"
"אנדי…?" שמעתי את הקול שלה חושש מעבר לקו, כאילו היא מפחדת…
"כן, מי מדבר?" ניסיתי להישאר מאופק, הרי לא ידעתי מי זה מעבר לקו.
"אשלי… זוכר אותי?"
"אשלי, מה שלומך מתוקה? את בסדר?" ברגע אחד הקול שלי התהפך, הרגשתי את החום גואה בגופי, יוצא החוצה אל העבר השני שלי הקו. כל הבעיה הייתה שהיא לא הזדהתה.
"אני.. אני בכלל לא יודעת איפה אני…. אתה יכול לעזור לי?"
ואז מצאתי את עצמי באמצע רחוב מלא אנשים ומולי ראיתי אותה, את אשלי, יושבת על ספסל ומדברת איתי בטלפון, הדמעות שלה נצצו למרחוק וראיתי אותו על פניה.
"אני חושב שכן" חייכתי לעצמי, ניתקתי את השיחה והתקרבתי אליה.
היא קלטה אותי ורצה אל זרועותיי, חיבקתי אותה בחום.
אני חושב שברגע זה התחלתי לאהוב אותה ורציתי לצעוק בכל הרחוב, שכולם ידעו שאני אוהב אותה!