thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 28

אני מקווה שאת הפרק הזה תאהבו יותר התגובות שלכם עוזרות לי להמשיך לכתוב את הסיפור אז בבקשה תגיבו ככה אדע אם באמת אהבתם אותו.
קריאה מהנה :))

"נו? החלטת כבר לשתף איתנו פעולה?"
זה היה אותו בחור שעדיין לא ידעתי את שמו וקצת התפלאתי כי בפעם הראשונה שפגשתי אותו היה נראה שהוא דווקא רוצה לעזור לי ולשמור עליי.
"ממש לא!" כל יום הוא היה נכנס לחדר שאני שוכב בו, אחרי שהייתי מסיים לאכול ארוחת בוקר שהופיעה לידי משום מקום כשהייתי מתעורר בבוקר. עכשיו כבר הייתי חופשי יותר, לא הייתי כבול למיטה ויכולתי להסתובב בחדר.
אבל הדבר הכי מוזר היה, שתמיד לפני שמישהו היה צריך להגיע הייתי מוצא את עצמי כבול למיטה גם אם הייתי בצידו השני של החדר.
את הדלת לא הצלחתי לפתוח, אפילו לא להזיז כאילו היא נלחמת איתי מלחמת נגד שלא אוכל לברוח והיה בחדר חלון, זה דיי מוזר כי היה אי אפשר לפתוח את החלון ולמרות זאת הרגשתי מן משב רוח קליל ותמידי שהיה מגיע מכיוון החלון. מוזר.
בחדר הייתה דלת נוספת, זה היה דלת לחדרון קטן של אמבטיה ושירותים. הייתי נמצא באמבטיה חצי מהיום שלי כל יום וזה רק כי לא היה לי משהו אחר לעשות.
ישנתי מלא ולא היה לי הרבה במה להעסיק את עצמי אז דיי אכלתי את עצמי בשעמום שהלך וגבר ככל שעברו הימים.
עכשיו זה כבר היה אחרי שבוע מאז שמצאתי את עצמי בחדר הזה, תמיד אותה שאלה, תמיד אותה תשובה
ותמיד הוא היה מסתכל עליי במבט חודר ואז סוגר את הדלת מאחוריו כשבעיניו יש מבט של צער.
הרגשתי שמצד אחד הוא מחויב לאיזה משהו שגורם לו להתייחס אליי ככה ולא כמו שהתייחס אלי בהתחלה ומצד שני הרגשתי שהוא מנסה להגיד לי משהו אחר ולא מצליח.
ההרהורים האלו היו תעסוקה דיי טובה כדי להעביר את הזמן כי תמיד שהייתי מתחיל לחשוב על זה ומנסה לנתח הייתי מוצא את עצמי אחרי כמה שעות עוד חושב על זה. כנראה מרוב שזה העסיק אותי ולא מצאתי פתרון.
"זהו זה!" מלמלתי לעצמי כשחיוך ניצחון נמרח על פניי, רגעים ספורים אחרי שהוא סגר את הדלת מאחוריו.
והחלטתי לעשות מעשה.
כרגיל באותו יום התקלחתי שעות ואז שכבתי במיטה על הגב כשרגליי ישרות וידי על בטני, מביט בתקרה ומנסה לתכנן את מה שתכננתי.
הלילה ירד ומשום מקום לידי הופיעה ארוחת ערב צנועה, 2 פרוסות לחם, ממרח קל, עגבנייה, מלפפון וכוס שתייה.
זללתי במהירות את האוכל, הבטן שלי הציקה לי מרוב שהייתי רעב, כבר מזמן הגעתי למסקנה שהאמבטיה עושה אותי רעב ועוד אמבטיה של כמה שעות.
אבל לזכותה יאמר שהאמבטיה הזו עשתה לי טוב, זה היה חתיכת רענון טוב לגוף וכן כן, גם לנפש.
בלילה הלכתי לישון כרגיל ורק חיכיתי לבוקר לממש את התוכנית שלי, אז חיוך עלה על פניי כשנרדמתי, מנסה לדמיין איך ילך לי עם התוכנית שלי.
תמיד ידעתי שאחד הדברים שעושים לי את היום כמו שצריך זה אם הלכתי לישון עם חיוך וכן, אם קמתי עם חיוך.
אז ברגעים הראשונים בבוקר עוד לא ממש הייתי מאופס על עצמי אבל אחרי כמה שניות נזכרתי מה קורה איתי ועלה על שפתי חיוך גדול.
מישהו מהצד לא היה מבין למה אני מחייך לעצמי ועוד במצב בו אני נמצא, קצת הזכיר לי את הרעיון שבנאדם צוחק לעצמו בלי סיבה. כמובן שיש סיבה, הוא נזכר באיזה בדיחה לא ברורה שסיפרו לו 100 שנה קודם.
ראיתי את ארוחת הבוקר ליד המיטה כשסובבתי את הראש לכיוון הדלת אז קמתי לשטוף פנים, כדי להיות קצת יותר רענן.
חזרתי למיטה ולקחתי פרוסת לחם אחת ליד, מרחתי עליה את הממרח שהיה שם הבוקר (כל בוקר היה ממרח אחר), וסגרתי את הלחם.
מתחיל לאכול, משביע את רעבוני.
הארוחות כבר התחילו לשעמם אותי, פעמיים ביום אותה ארוחה ואין גיוונים, הרגשתי שהגוף שלי כבר דוחה את האוכל הזה ורק בעל כורחי אני אוכל אותו, רק כי אני חייב.
כשסיימתי לאכול, כמו תמיד, קמתי מהמיטה וניגשתי אל החלון, מצנן את פניי ברוח בוקר קלילה שנשבה ממנו, אפילו שהוא היה סגור הרמטית.
מבעד לחלון ראיתי עצים יפים, כמו מן יער, יער שהשרה בי שלווה שלא נגמרת, הירוק עשה משהו.
הבנתי גם שהם מנסים לעבוד איתי פסיכולוגית כדי שאסכים לתאים שלהם אבל זה לא עבד עליי, רק כי ידעתי מה הטקטיקה שלהם. הרי אני בסך הכל לא אדם טיפש.
אחרי התבוננות מועטה מבעד לחלון הבטתי בשעון והבנתי שהבחור הצעיר מאחר.
"מעניין למה" מלמלתי ספק לעצמי ספק לאוויר שסביבי, הרי לא הייתה שם נפש חיה שתשמע אותי.
"אולי כי פעם הבאה עדיף שתחשוב בשקט?"
הקול הגיע משום מקום והוא היה לי מוכר, יותר מדאי מוכר.
הסתובבתי בהפתעה ולעיניי ראיתי את אליאנה. התקרבתי אליה כמה צעדים, היא עמדה בצידו השני של החדר, מחזיקה מן מראה כזו קטנה בידה השמאלית וידה הימנית נחה על פיה בסימן שהכרתי כבר בעל פה, 'שאהיה בשקט'.
פסעתי עוד לכיוונה ולחשתי קצת בקול, "מה את עושה פה?"
"הייתה לי הזדמנות לבקר אותך אז באתי", על פניה לראשונה עלה חיוך קל ועכשיו היא נראתה יותר כמו נערה בגילי.
"השתנית!!" קראתי אליה, בעודי מביט בה והיא מסיטה את עינה ממני, כנראה כי הרגישה לא בנוח עם המבט הבוחן שלי.
"כן, קמתי בבוקר והרגשתי יותר בוגרת, אולי כי הגוף שלי איכשהו מתאים את עצמו למה שאני מרגישה",
"מה כוונתך?"
"כלומר, שהרגשתי מאד קרובה אליך ולמצב שלך, הצלחתי לחשוב בדרך שאתה חושב, אז הגוף שלי התאים את עצמו לגיל שלך",
"ומה לגבי זה שאת בדרך כלל נראית כמו ילדה בת 10?", קצת תהיתי, כי אז מה זה אומר עכשיו?
"זה המראה הרגיל שלי, כשאני מפרידה את עצמי מהסביבה, פעמים נדירות הצלחתי להרגיש את מה שאחרים הרגישו אתה מבין? ככהה שלא קרה הרבה מדאי פעמים שנראיתי שונה הרגיל"
הנהנתי לעברה כשהמחשבות עוטפות אותי, ולא ממש נתנו לי מנוח, רק רציתי לברוח ולא ידעתי איך אני אמור לעשות את זה.
"אוקי ולענייננו, למה אתה חושב בקול?"
"למה את אומרת את זה? אני ממש לא חושב בקול ואין לי מושג למה את חושבת ככה"
"א, חשבת בקול, אחרת למה טים לא בא אליך היום? ב, אני ממש לא מבינה אותה, מה זה התוכנית הזאת שתכננת? אני אומרת לך שהיא ממש לא ברת ביצוע"
"אז קוראים לו טים?" שאלתי ספק את עצמי ספק אותה אבל את התשובה כבר ידעתי ככה שלא המתנתי הרבה והמשכתי, "מתי חשבתי בקול? אני רק תכננתי משהו, הכל במחשבות שלי ולא יותר מזה, מבינה? ולמה את חושבת שהתוכנית הזו לא ברת ביצוע?"
"שכחת שכל פעם, לפני שהדלת נפתחת אתה אוטומאטית נכבל למיטה?" היא החוותה בעיניה לכיוון המיטה, לא עברו כמה שניות ונכבלתי אליה.
"איך…? איך עשית את זה?" התמיהה אכלה אותי, עכשיו כבר הייתי יותר מדאי מבולבל.
"זו לא אני עשיתי", פניה כבשו הבעה מבולבלת יותר ממה שאני הרגשתי.
"זה אני עשיתי", הקול הגיע מכיוון חדר האמבטיה, באחת הדלת שם נפתחה, אבל בפתח לא עמד אותו בחור, בשם טים שכל בוקר בא אליי. עמד שם בחור אחר.
"מי אתה? למה עשית את זה? איך הגעת לחדר האמבטיה שלי בכלל?!" יריתי לכיוונו שאלות, מנסה להשתחרר מהכבלים של המיטה.
הוא התקרב כמה צעדים לכיווני מפנה את מבטו לרגע לכיוונה של אליאנה שעוד עמדה מאובנת במקומה.
אם אני לא טועה ראיתי צל של חיוך עובר בניהם.
"אני אסלן, באתי לעזור לך".