thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 26

לכל מי שביקש שאמשיך את הסיפור הנה עוד פרק בשבילכם :))
מקווה שתאהבו ומחכה לשמוע את דעתכם עליו
אם אתם רוצים המשך אז תגידו… אני צריכה עוד לכתוב אותו הסיפור לא גמור
אז.. אם תתנו תגובות מעודדות זה נותן השראה ואולי אצליח להמשיך לכתור בשבילכם
קריאה מהנה :))

ישבתי על הספה, אוכל את עצמי משאלות שלא ידעתי מי יוכל לתת לי תשובה עליהן, אם אי פעם אקבל תשובה, המוח של קדח והמחשבות כאילו דפקו על ראשי בחוזקה.
ניסיתי לעצום עיניים, לנשום עמוק, ניסיתי לברוח מכל השאלות האלה אבל לא הצלחתי לעשות דבר כדי שהן תעזובנה אותי.
אחרי כמה דקות שעיניי עצומות ואני מנסה להירגע הרגשתי אותה נוגעת בידי, כשפקחתי את עיניי להביט עליה ראיתי אותה עומדת לפני וידה נחה על ידי בעדינות, ושוב כמו מקודם, היא הביטה בי בעיניים גדולות שאדם אחר היה יכול לטעות ולחשוב שהיא יותר קטנה ממה שהיה נראה במבט רגיל.
"אנחנו חייבים ללכת", הקול שלה היה שקט, כנראה ידעה שאני עוד אחוז הלם ממה שקורה ואני רוצה לצעוק אם רק הייתי יכול.
"זה לא 'המקום שלך' שאנחנו חייבים ללכת מפה?" דיי התפלאתי שהיא אומרת שאנחנו צריכים ללכת, הרי שם אני כבר לא יכול להיות, בבית ההוא, היא טוענת שזה מסוכן, או שהבית עצמו לא מסוכן אלא רק עליית הגג המוזרה שלו?
"זה המקום שלי, אבל לא רק שלי ואסור שתהייה פה יותר מדאי", כשדיברה עיניה זזו מצד לצד בחדר, כאילו היא מפוחדת ממשהו לא ברור. לפחות לא ברור לי.
ואז נזכרתי במשהו שהייתי חייב להבין ואולי לה תהייה תשובה לשאלה שלי, בכל אופן, לא היה לי אף אחד אחר שכן הייתי יכול לשאול.
"תגידי.." היססתי לרגע, מחשב את מילותיי, אבל כשפתחתי את פי היא מיקדה את מבטה בי, נועצת את עיניה בעיניי, הרגשתי את מבטה חודר אל נשמתי, קורע את גופי לגזרים, שורף את תוך תוכי, כל זה לקח רק שניות כי מיד היא השפילה את עיניה אל הרצפה ולא הזיזה אותן יותר אפילו מילימטר אחד.
"אני יודעת מה אתה רוצה לשאול", קולה הלך ונחלש, הייתי צריך לאמץ את אוזניי לשמוע מה שהיא אומרת, אבל בגלל ששרר שם שקט מוחלט זה לא היה קשה כל כך.
"אוקי, אז את מוכנה לענות לי או שאין לך תשובה לזה? או שאולי אני צריך למצוא את התשובה לזה לבד?"
"האמת?" היא הרימה שוב את עינה ומבטה היה ממוקד איפשהו בקיר מאחוריי
"אני חושב שכן, אחרת למה אני שואל?" החלטתי להכניס קצת ציניות אולי כדי להפיג את המתח ולהפשיר את הקרח שהרגשתי בלב.
"אני לא יודעת את התשובה לזה, אולי יש מישהו שיודע אבל לי אין מושג למה האש תפסה אותך ויותר מזה, למה התעלפת אחרי זה, יכול להיות שלכל דבר שקרה שם בחדר באותו לילה יש סיבה משלו אבל מה שבטוח הכל הצטרף יחד וזה נראה כמו מקרה אחד חסר סיבות נראות לעין".
"אז מי כן יוכל לענות לי על השאלה הזו?" אני באמת שלא יודע מה לעשות עם עצמי יותר. כל העסק רק הולך ומסתבך ואני מרגיש אבוד בעולם שאני בכלל לא מכיר.
"אולי עוד תפגוש מישהו שיוכל לענות לך על זה, כי אני לא יודעת, מה שאני יכולה להגיד לך זה שהאש הזו לא דלקה שם סתם, היא הייתה שם כדי למשוך אותך אל המקום הזה, זה ברור לי אחרת, איך מצאת אותו הרי קודם היית מרחק רב משם על שפת האגם…"
לא יכולתי לתת לה להמשיך לדבר אז קטעתי אותה בהפתעה, "איך את יודעת איפה הייתי קודם?"
עכשיו היא הסתכלה עליי ועל פניה עלה חצי חיוך, חיוך צופן סוד, "לא נראה לך מוזר יותר איך אני יודעת הרבה דברים אחרים ומאיפה?"
"וואלה, את צודקת, אבל כרגע זה מה שעלה לי בראש"
"אנדי", היא נעצרה, לקחה אוויר, הפניתי אליה את ראשי שבזמן שהיא דיברה הסטתי אותו ממנה מנסה לקלוט טוב יותר את מה שהיא אומרת, "אני פשוט יודעת וכרגע אל תשאל שאלות שלא תקבל עליהן תשובות, עדיף שתתחיל להתעסק עם מה שקורה איתך עכשיו ולא עם מה שאני יודעת".
"מה את אומרת בעצם? מה אני צריך לעשות?"
"תראה, אני לא ממש בטוחה מה אתה צריך לעשות, אבל אני פה כדי לנסות לעזור לך, ומזל שתפסתי אותך בזמן לפני שעלית לשם כי אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותך ואז אני לא יודעת מה היה קורה, אתה מבין?"
"לאן המערה בעליית הגג מובילה?"
"אני לא יודעת", היא נשמעה מאד מהוססת.
"אז למה את אומרת שזה מקום מסוכן?"
"כי משם אתה לא יכול לחזור?"
"ואיך את יודעת את זה?"
"אנדי דיי עם השאלות, אני לא יכולה לענות לך על כל זה"
"יש משהו שאני כן יכול לשאול אותך?"
"תשאל, אם אני לא יכולה לענות לך תבין שזה פשוט לא מעשי", היא נשמעה קצת מרוגזת, הצלחתי קצת לעצבן אותה, ככה לפחות שמתי לב לפי טון הדיבור שלה.
"אוקי", נשמתי רגע עמוק, מנסה לתת לה שנייה להירגע ואז שאלתי, בלי להסס, "מי את? מה השם שלך? בת כמה את בכלל? כי את נראית בת 10 ו…"
לא הספקתי לסיים את המשפט כי היא קטעה אותי בהינף יד, ועל פניה עלתה הבעת שחוק, "זה מה שרצית לשאול? כי אני הייתי בטוחה שאתה הולך לעצבן אותי עוד עם כל השאלות שלך"
"אז את תעני לי על זה?" נשמתי בהקלה, אחרי שכל שרירי גופי היו דרוכים. פחדתי שהיא תצא עליי, אולי סתם מתוך לחץ על כל מה שקרה איתי בימים האחרונים.
"אז ככה, השם שלי הוא אליאנה, אין לי גיל, אולי אני נראית בת 10 אבל זה לא ככה, אין לי גיל, מה אני? אני בעצמי לא יודעת, אם תרצה לדעת איך הגעתי לפה, אני יכולה להגיד לך שאין לי מושג, אני הלכתי לישון בלילה ובבוקר מצאתי את עצמי פה אבל זה קרה הרבה פעמים פשוט הבוסים שלי נותנים לי משימות ואז כשהם מקבלים את ההחלטה לשלוח אותי אני מוצאת את עצמי באותו מקום אליו הם החליטו לשלוח אותי.
אם הם יחליטו עכשיו שאני צריכה להיות במקום אחר אני פשוט אעלם מפה לפתע ואז אתה תישאר פה לבד בלי יכולת לצאת, לכן אני אומרת שוב, לא כדאי שתישאר פה, אנחנו חייבים להוציא אותך מפה"
כשהיא סיימה לדבר היו לי כמה שאלות כלפי כל הדברים שהיא אמרה כמו למשל, מי אלו הבוסים שלה, לאיזה מן מקומות הם שולחים אותה ועוד כאלה שאלות.
אבל דבר ראשון רציתי קודם לצאת משם, אני יודעת שאסור לי להישאר שם, כמו שכבר אמרתי לכם, החדר היה עגול ולא היו בו דלת או חלון שדרכם אוכל לצאת, כפי שאתם בוודאי זוכרים אנחנו הגענו דרך איזה אח מוזרה בחדר ההוא בבית 'המסוכן' אז פשוט שיתפתי פעולה ואת השאלות הבוערות החלטתי להשאיר לאחרי שאצא משם.
"אז בואי נצא מפה", התרוממתי מהספה והרגשתי כמה אני גבוה לעומת אותה ילדה בת 10, או לא בת 10, הרגשתי כאילו אני נתמך בעזרתה של ילדה קטנה שלא יודעת דבר וחצי דבר מהחיים שלה.
אבל מסתבר שגם דברים מוזרים קורים לנו בחיים.
היא לא אמרה דבר רק הושיטה לי יד ומשכה אותי אחריה אל מאחורי הספה, שם ראיתי 4 בלטות על הרצפה שצבען היה שונה משל האחרות.
היא הורתה לי לעמוד על שתיים מהבלטות ונעמדה מולי על השתיים האחרות מושיטה אליי את ידיה, אחזתי בידיה והרגשתי את אחיזתה לופתת אותי, כמעט עד כאב, כמה שהיא נראתה ילדה היה לה המון כוח, כך התברר לי.
היא מלמלה מספר מילים והרגשתי את הרצפה נשמטת מתחתי, במשך שניות חושך לא ברור סגר עליי והרגשתי את עצמי מרחף בין שמים וארץ בלי יכולת לזוז.
ואז הכל התבהר ומצאתי את עצמי באותו סלון מוזר.
הבטתי מסביבי ואז בפניה וראיתי אותה מחווירה כשמבטה מופנה אל נקודה לא ברורה מאחורי גבי.
לא הספקתי להסתובב ולראות במה מדובר והרגשתי כמו סכין ננעצת בגבי ונוזל חם, שהתברר שזה הדם שלי, נוטף על גבי בנחילים.
ראייתי היטשטשה ונפלתי על הרצפה בערפול חושים, מרגיש את דמי מתנקז סביבי כשהזרם הולך וגובר ואני לא יכול לעשות דבר.