thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 24

הנה פרק נוסף לסיפור שלי,
אני מקווה שתאהבו אבל.. לא בטוח שאני אעלה עוד פרקים… אז אם תרצו המשך תבקשו…
קריאה נעימה :))

"אנדי קום, קום כבר" במעורפל שמעתי את הקול הזה קורא לי ולא רק זה גם מישהו נגע בי, ניסה להזיז אותי, אבל אני לא רציתי להיענות אז המשכתי לשכב איפה שזה לא יהיה.
ואז חלפה בראשי המחשבה, 'איפה אני בכלל?' פקחתי עין אחת מביט סביבי וכל מה שראיתי היה קיר לבן עליו תלוי תמונה אחת, שדה הראייה שלי היה דיי מוגבל אבל יכולתי גם להרגיש שאני על מיטה.
"אנדי קום!" הקול לא הרפה ממני.
אז פקחתי את שתי העיניים והסתובבתי לכיוון ממנו בא הקול, לא היה שם איש.
מה שכן היה הייתה דלת חדר סגורה, ושידה שעמדה בצמוד למיטה ושולחן שהיה קצת יותר קרוב למיטה, פרט לזה ראיתי שטיח פרוס על הרצפה תחתי.
"איפה אני נמצא ומי קרא לי?"
אבל הקול הזה לא חזר על עצמו יותר, לא אחרי שמילאתי את רצונו וקמתי.
קמתי מהמיטה, יחף על השטיח צעדתי אל הדלת, שום דבר נוסף לא עניין אותי בחדר הקטן, כשהגעתי אל הדלת הצמדתי את אוזני אליה כדי לשמוע אם יש מישהו בחוץ, כיוון שלא שמעתי כלום הושטתי את ידי אל הידית הקרה ופתחתי את הדלת כדי חריץ.
מבעד לדלת יכולתי לראות מסדרון שגובל במדרגות שיורדות לקומה תחתונה של הבית שבו אני נמצא, פרט לזה המסדרון היה ריק וחשוך אבל לא יכולתי לפספס את קו האור שנפל על רצפת המסדרון מהחדר האחרון במסדרון.
אז פתחתי עוד קצת את הדלת וכשווידאתי שאין שם איש הלכתי אל החדר האחרון, מבעד לדלת שהייתה פתוחה בחציה יכולתי לראות שולחן, כמה כיסאות פזורים סביבו, עיתון שהיה מונח על השולחן פתוח בערך באמצע וכוס קפה עם אדים שעוד עולים.
"יש פה מישהו!" ספק קבעתי ספק שאלתי, אז התקדמתי עוד כדי לראות טוב יותר אבל לא ראיתי נפש חיה במקום הזה, פתחתי את דלת החדר לרווחה והסתבר לי שהחדר למעשה ריק.
נגעתי בצד הכוס בידי והיא אכן הייתה חמה, "מה הולך פה?"
במבט נוסף בחדר הריק שאגב כך, קלטתי תמונה תלוי על הקיר, עם ציור של פיקאסו או משהו כזה וחלון גדול שמשקיף החוצה אך משום מה החלון היה אפוף הדים ובאמת שלא היה לי מושג למה, כי קור לא הרגשתי.
עזבתי את החדר במבט נוסף והלכתי אל הכיוון הנגדי של המסדרון לעבר המדרגות לקומה שלמטה.
בצעדים מהוסים, כדי שלא ישמעו אותי, אם כן יש שם מישהו, ירדתי במדרגות אחת אחת מכופף את גופי כדי שאוכל לראות מה קורה למטה לפני שכולי אתגלה מעבר למדרגות.
אבל לא הייתה שם נפש חיה, פסעתי בבית שמשום מה היה נראה לי מאד מיושן, וכלום…
כשהגעתי למטבח ראיתי ארוחת בוקר חמה על השולחן, לא היה לי מושג מאיפה היא הגיעה כי לא היה שם אף אחד והמטבח היה מצוחצח כאילו הרגע ניקו אותו.
כיוון שהרעב גבר עליי והרגשתי את הבטן שלי מתחננת שאכניס לתוכה פיסת אוכל אז התיישבתי אל השולחן ליד הצלחת עם האוכל, הייתה שם ארוחת בוקר בסיסית של, חביתה, ירקות ולחם.
ואכלתי את כל הצלחת עד תום, לא היה לי ל להשאיר בצלחת, לא משנה שגם הייתי ממש רעב כאילו לא אכלתי שבוע.
כשסיימתי לאכול שמתי את הצלחת בכיור ושטפתי אותה, מניח אותה לאחר מכן במייבש כלים. לרגע השתהיתי במבטי על הצלחת כי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
המחשבות שעברו בראשי לא הקלו עליי אז ניערתי מעט את ראשי מנסה על ידי זה ל העיף את המחשבות הלא רצויות מראשי אבל אני יכול להבטיח לכם שזה לא בדיוק עזר לי. כלומר, בכלל לא עזר.
עזבתי את המטבח לטובת שיטוט נוסף בבית, לא היה שם הרבה, החדרים היו דיי גדולים ורק דלת אחת הפריעה לי, פרת לאחת נוספת שלא רציתי להיכנס אליה, שלפי מה שזכרתי מהלילה הקודם היה זה החדר שבו הייתה אותה אש מסתורית.
אז ניגשתי אל הדלת הנוספת ונגעתי בידית מנסה בפעם המיליון ואחת לפתוח אותה אבל דרכי לא צלחה בעדי.
במבט מיואש חיפשתי סביבי איזו סיכת ראש שאוכל בעזרתה לפתוח את המנעול בדלת.
ואז ראיתי אותה, ליד הטלפון המיושן שנח על השולחן, היא הייתה שם, סיכה שחורה שקוראת לי שאבוא לקחת אותה.
"היא לא הייתה שם קודם", לפחות ככה היה נדמה לי מלכתחילה.
אז לקחתי אותה ובעזרתה פתחתי את המנעול של הדלת המסתורית, מה שראיתי היו רק מדרגות ללמטה, אז ירדתי בהן.
אמרתי לכם כבר פעם שהסקרנות הרגה את החתול? אם לא, אני אומר את זה עכשיו, אני מאמת את הדברים האלה ממש ברגעים אלו.
בסוף המדרגות הייתה דלת נוספת, היא כבר לא הייתה נעולה אז פתחתי אותה לאט, מרגיש את האור המסנוור שהגיע אליי.
אני חושב שהאור היה כל כך מסנוור רק בגלל שהתרגלתי לחשיכה כשירדתי במדרגות אך לאחר שניות שבהן התרגלתי אל האור ראיתי חדר דיי גדול, בצד אחד של החדר עמדה ספה כשהגב שלה מופנה אליי, לפניה היה שולחן סלוני נמוך ומצידה הימני הייתה ספה חד מושבית באותו צבע פנינה כמו הספה הגדולה.
מול הספה הגדולה היה מסך ענקי שהיה תלוי על הקיר, רק למראהו הוקסמתי, לפני זה לא ראיתי דברים כאלה ומבחינתי הם היו רק בחלומות המתוקים.
כשהעברתי את מבטי הלאה נתקלתי בשולחן מעבדה ועליו כל מיני מבחנות ושיקויים, "כאילו שחזרתי לכיתת המעבדה באוניברסיטה", מאחורי שולחן המעבדה היו ארוניות עליהם כיתוביות בשפה שלא הצלחתי לזהות, ועוד מכונה גדולה עם כל מיני צינורות מצידן השמאלי של הארוניות.
שאר חלל החדר היה ריק. כאילו החדר נועד רק בשביל השולחן המעבדתי והספה הגדולה.
הדחף לגשת אל המסך הענק היה חזק ממני והתקרבתי אליו, בוחן כל פינה בחדר.
כשהגעתי אל המסך הוא נידלק כאילו באורך פלא, "מה הולך כאן?"
השאלות שבו להתרוצץ בראשי אבל אף אחד לא טרח לענות לי עליהם, אולי בגלל שהייתי שם ממש לבד, לפחות ככה אני הרגשתי.
על המסך ריצדה אותה תמונה של הנערה שהעירה אותי באותו לילה בבית ואז ברחה במכונית מעבר לפינת הרחוב, אותה נערה עם שיער בצבע הנחושת ועיניים אפורות, שאפדר ליפול לתוך העומק שהן משדרות.
ואז התמונה הזו נעלמה ובמקומה ראיתי רק שחור, המסך נכבה בחזרה.
מה הנערה הזו רוצה ממני ולמה אני כל הזמן ניתקל בה שוב ושוב?
בכעס על מה שהנערה הזו עוללה לחיי, יצאתי מהחדר ועליתי מהר במדרגות, רוצה להתרחק ממנה כמה שיותר.
החלטתי שנמאס לי מהכל ואני רק רוצה לחזור לישון כאילו זה מה שיציל אותי אז עליתי שוב במדרגות הבית לכיוון החדר שרק התעוררתי בו מקודם.
אך לפני שהספקתי להיכנס צדה את עיניי דלת בתקרה, ממש מעל הדלת של החדר שבו ראיתי קודם את השולחן וכוס הקפה, משום מה אותה דלת הייתה עכשיו סגורה, "לא השארתי אותה פתוחה מקודם? או שהבית הזה רדוף רוחות?"
לרגע עברה בי צמרמורת רק למחשבה אבל החלטתי שלא להתייחס לזה.
ראיתי מוט ברזל ארוך דיו לעזור לי לדחוף את הדלת בתקרה כלפי מעלה.
אז תפסתי אותו ועשיתי את מה שחשבתי, מהדלת שנפתחה נפל סולם חבלים קצר, תפסתי בו ובלי היסוס עליתי למעלה, עוצם את עיניי, מקווה שזה לא יהיה לרעתי.
כשנעמדתי על הרצפה של עלית הגג פקחתי את עיניי ומה שראיתי לא היה עליית גג של בית רגיל שבו מאוחסנים כל מיני חפצים נחמדים של הילדות או כל מיני כלים שבורים שהיה חבל לזרוק כי "אולי פעם יהיה לנו בהם שימוש".
מה שראיתי היה משהו אחר לגמרי.