thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 23

הנה פרק נוסף
מחכה לשמוע את דעתכם בנושא…
אז מה אתם אומרים על הפרק הזה? ועל הסיפור בכללי?
מקווה שתאהבו,
מחכה לשמוע מה אתם אומרים, אם כדאי לי להמשיך לכתוב ואם כן, אם כדאי בכיוון הזה כי אם שמתם לב שיניתי את כיוון הכתיבה
קריאה נעימה :))

החורבה לא הייתה סגורה, יכולתי לצאת ממנה, והייתי חייב כי לא הייתה לי אפשרות אחרת, אתם מבינים? הדלת ננעלה מאחורי ולא בדיוק ידעתי איך אני חוזר, מה שכן, הכי מוזר היה שהצד השני של הדלת היה נראה בדיוק אותו דבר זה לא שהיה שם מבנה של חדר, זה פשוט היה אותה דלת מהצד השני. אני באמת לא מבין איך זה יכול להיות.
אז יצאתי מהחורבה, נזהר שלא ייפול עליי איזה קרש, החורבה לא הייתה נראית ישנה, היה שם עוד ריח של אוכל טרי ועוד לא הגיעו לשם קורי עכבישים,
מחוץ לחורבה הכל לא היה ממש שונה, האמת כל מה שראיתי ברחובות מחוץ למה שהיה פעם בית, היה עוד בתים כאלה, אפילו בית אחד לא מצאתי עומד על תילו
המשכתי ללכת ונפש חיה לא הייתה שם, כאילו אני חי בעולם לבד ואין לי מושג איך הגעתי לשם.
"איך אני חוזר הביתה?" השאלה הזו חזרה שוב ושוב בראשי ותשובה אין.
ואז ראיתי את זה, פתאום הגעתי לפארק כזה גדול, וראיתי נער יושב על ספסל כשגבו מופנה אליי ופניו אל אגם גדול. אני לא בטוח שזה היה נער, הוא היה נראה יותר בגילי או קצת יותר גדול
התקרבתי אליו והוא לא הפנה את פניו אליי, גם כשצעקתי לו, כאילו הוא לא שומע.
התקרבתי אליו עוד וכשהייתי במרחק של כמה מטרים ממנו הוא דיבר אליי,
"עצור שם!" הוא עדיין לא הסתובב, אני לא יודע איך הוא ראה אותי או איפה אני אם הוא בכלל לא שמע אותי קודם, או שהוא כן שמע רק בחר שלא להקשיב.
נעצרתי, לא היה לי משהו אחר לעשות ואני גם לא יכול להגיד שזמני קצוב, כי כרגע יש לי את כל הזמן שבעולם, כל עוד אני לא חוזר הביתה.
"מה אתה עושה פה?" מצד אחד הקול שלו היה קשה וסמכותי אבל מצד שני הוא היה נשמע צעיר ועדין.
"אני באמת לא יודע איך הגעתי לפה, הלכתי באיזו מנהרה עד שהגעתי לדלת ואז כשיצאתי הדלת נסגרה בלי יכולת לשוב" אני לא יודע למה הטרחתי את עצמי לספר לו את זה, אני הרי לא חייב לו כלום, אבל מה לעשות, כבר אמרתי שאין לי משהו אחר יותר טוב לעשות.
"ואיך הגעת לדלת הזו?" הוא עוד ישב בלי לזוז רק מדבר אליי בלי שאוכל לראות את פניו.
"אמרתי לך, הלכתי במנהרה"
"אבל גם בצד השני של המנהרה הייתה דלת, לא?"
הנהנתי אבל אז נזכרתי שהוא בעצם לא רואה את פניי אז פתחתי את פי להשיב לו אך לפני שהספקתי הוא כבר דיבר, "איפה הדלת הזו ממוקמת?"
"מה זה איפה? היא הייתה בבית שלי"
"מה שמך?"
"חשבתי שאתה כבר יודע, אם אתה רואה את תגובותיי ואותי בלי שאתה מסתכל עליי אז חשבתי שאתה גם יודע מה השם שלי או איך הגעתי לפה ואיך אני אמור לחזור הביתה".
"אתה לא"
"אני לא מה?"
"אתה לא אמור לחזור הביתה"
"מה כוונתך? יש לי בית ואני רוצה לחזור אליו, יש לי חיים", זה התחיל להכעיס אותי, בהתחלה מובילים אותי למקום שאני לא מכיר, אני לא יודע איך לחזור הביתה, אני נמצא בלי נפש חיה מסביבי ואני אמור להישאר שם לנצח?!
"טעיתי במילותיי, כרגע אתה לא אמור לחזור הביתה"
"אבל למה לא?"
"תבין אנדי," הוא השתהה לרגע ואני ניצלתי את הזמן והתרסתי כנגדו,
"אז אתה כן יודע את השם שלי" אבל הוא לא התייחס למה שאמרתי רק המשיך לדבר,
"יש כוחות שלא מובנים אפילו לאנשים הגדולים ביותר, יש דברים שאתה לא יודע, לא אתה ולא רבים אחרים"
"ואתה כן יודע?" השבתי לו כשהבעת בוז מרוחה על פניי
"יש דברים שגם אני לא יודע, אני מודה בזה", כשסיים את המשפט הזה הוא התרומם מהספסל והתחיל לצעוד קדימה, אל עבר האגם שהיה מולו, ראשו מורם למעלה כאילו הוא סומך על רגליו שלא יוליכו אותו שולל.
אבל הוא לא נעצר גם כשהיה בשפת האגם והמשיך ללכת.
"תזהר…" פלטתי לעברו כשראיתי שהוא לא נעצר, רגליו כבר היו בתוך המים.
כשגובה המים הגיע אל מותניו הוא הסתובב אליי, כשראיתי את פניו הוכיתי הלם, הוא היה נראה כל כך דומה לי מצד אחד אבל מצד שני הוא היה כל כך שונה.
"אנדי, תזהר שהרוחות הרעות לא ישלטו בך, תן לקול שבליבך להוליך אותך", הוא לא נתן לי לדבר כי כשסיים לדבר פרש את ידיו לצדדים ונתן לעצמו ליפול אחורה אל המים הצלולים.
אפילו אדוות גלים לא ראיתי כשהוא נפל אל המים, רצתי לכיוון האגם, נכנס אל תוך המים, אל המקום שם הוא עמד רגעים קודם לכן, אבל לא היה זכר לקיומו שם.
"מה זה היה?" הרהרתי לעצמי בלי סוף מנסה להבין.
כשנמאס לי להיות בתוך המים והרגשתי שרגלי מקבלות עור ברווז משהייה מרובה בתוך המים יצאתי החוצה, מרגיש קור מכה בי, בגלל שהייתי רטוב.
לא ידעתי מה עליי לעשות עכשיו וישבתי שעות על הספסל שם באגם, מנסה להבין מה אני אמור לעשות עכשיו, כשאור הדמדומים התחיל לגווע החלטתי ללכת לחפש לי תשובות לשאלות.
"דבר ראשון עליי למצוא את החורבה ההיא שאליה הגעתי, אולי הדלת עוד תפתח בפניי", דיברתי לעצמי דיי בקול, גם כי ידעתי שאין שם אף אחד וגם כי הייתי חייב לתת לעצמי הרגשה שאני לא סתם לבד בעולם.
אז הלכתי ואור הדמדומים הגווע מלווה אותי, החושך התחיל לרדת על העולם והאפלה עטפה אותי, במרחק לא מוגדר ראיתי אור קלוש מהבהב לעיתים.
הרגשתי את כל ישותי כמהה אל האור הזה אז הלכתי לכיוונו בלי לדעת מה הוא.