thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 22

מצטערת על העיכוב בהעלאה לא אשמתי
מקווה שתאהבו
מחכה לשמוע מה דעתכם ואם כדאי להמשיך לכתוב
קריאה נעימה :))

זה היה כאילו איזה קול לא מוכר לוחש על אוזני שאני צריך לעשות משהו, רק שלא היה לי ממש ברור מה אני צריך לעשות, אז הלכתי לישון
כשהתעוררתי ראיתי נערה עומדת ליד המיטה שלי כשפיה פתוח סנטימטרים ספורים, מה שהעיד שהיא זו שצעקה את הצעקה שהעירה אותי
לא עברו שניות וההורים שלי הופיעו בפתח החדר, באמת שאין לי מושג מאיפה היא הגיעה לשם, ואז היה נראה כאילו ההורים שלי מכירים אותה, באמת, זה ממש לא הגיוני, כאילו היא מכירה אותי והיא אמרה את השם שלי
ואז אחרי שההורים שלי אמרו לה איזה משפט שמתוך ערפולי השינה שלי עוד לא הצלחתי להבין, היא רצה ונעלמה.
לא הספקתי לשאול עוד אף אחד מה קרה כי ההורים שלי לא הפנו לעברי מבט כשיצאו שניות ספורות אחריה מהחדר בלי לתת לי אפשרות להתאפס על עצמי ולהבין מה הולך פה
מה שאני כן יודע זה שהנערה עם השיער בצבא הנחושת הייתה מוכרת לי רק שלא היה לי שמץ של מושג מאיפה כי בחיים שלי לא ראיתי אותה או פגשתי בה במציאות ואני יכול להישבע על זה.
באותו לילה אחותי לא הייתה בבית.
היא טענה שהיא נוסעת לישון אצל חברה, "כרגיל" כך אני נוהג לאמר לה כשהיא אומרת את זה, כל לילה כמעט היא לא ישנה בבית, לא שאני מתנגד לזה אבל כאילו הבת של חברה שלה הפך להיות הבית העיקרי בו היא גרה. אין לי תלונות.
אכלתי ארוחת ערב ולפתע השתלטה עליי עייפות נוראית שבאמת שאין לי מושג מאיפה היא הגיעה אליי כי שניות קודם לכן הייתי ערני כאילו הרגע קמתי משינה של שבוע.
אז עליתי לחדר כשקול קטן לוחש לי "אל תלך לישון" אבל לא יכולתי לעשות כלום כי איך שנשכבתי במיטה נפלתי לשינה נטולת חלומות
ואז בערפולי שינה שמעתי צעקה ואותו קול שלח לי מוקדם אמר לי עכשיו, "אנדי אתה חייב להתעורר" אבל קול אחר אמר לי, "תמשיך לישון אתה מוכרח"
הסקרנות הרגה את החתול כמו שנהוג לאמר ואני איכשהו הערתי את עצמי מהשינה העמוקה ששקעתי בה כמה שעות קודם לכן.
ואז ראיתי את אותה נערה עם שיער הנחושת עומדת ליד המיטה שלי, כמו שכבר אמרתי לכם.
אבל באמת שלא הצלחתי לקלוט מה האנשים סביבי רוצים מהחיים שלי כי ראיתי גם את ההורים שלי.
אז שנייה אחרי שהם יצאו מהחדר וטרחו לסגור אחריהם את הדלת קפצתי מהמיטה בכוחות על אנושיים, רק שתבינו כמה עייף הייתי ואני בכלל לא יודע למה, ופתחתי את הדלת בתנופה אבל המסדרון כבר היה ריק כאילו איש לא דרך בו שנים אז ירדתי למטה ומסתבר שכל הבית היה ריק
ורק מהחלון יכולתי לראות אורות של מכונית מתרחקת.
בעצם זה היה שתי מכוניות, מהחלון יכולתי לראות שבקצה הרחוב כל מכונית נסעה לכיוון אחר, המכונית הראשונה פנתה ימינה לכביש המהיר והשנייה פנתה שמאלה, נכנסת עמוק יותר אל תוך העיר.
אז לא ממש היה לי מה לעשות, שאני אצור לעצמי מכונית ואנסה לתפוס אחת מהן? אז פשוט התיישבתי על הספה בסלון בניסיון אחרון להבין למה החיים שלי נראים כאילו מישהו כתב לי חיים בצורת בדיחה לא ממש מצחיקה.
איזה קומיקס לילדים או משהו בסגנון.
ואז אותו קול שאמר לי לא ללכת לישון לחש שוב באוזניי, "מה אתה מתבטל? קום מהר מהספה ורוץ למסדרון בקומה השנייה, שם תמצא דלת, דלת שלא הייתה שם קודם…" ואז הקול גבע ובמקומו הופיע קול אחר הקול שניסה לגרום לי להמשיך לישון ואמר לי, "אל תקשיב לו, לך לישון, אתה עייף" הקול הזה חזר שוב ושוב על דבריו אבל כמו שאמרתי מקודם,
הסקרנות הרגה את החתול אז במקום לשקוע בשינה עמוקה על הספה קפצתי מהספה ורצתי במהירות במעלה המדרגות לקומה למעלה, דילגתי את המדרגות שתיים שתיים והייתי במסדרון למעלה, בוהה בדלת שלא ראיתי שם קודם, 'אני בטח הוזה'
ובלי שרציתי רגלי קירבו אותי אל הדלת ושוב, בלי שמוחי שלח את הפקודה ליד, היד שלי התרוממה מעט באוויר, מושטת אל הדלת, הרגשתי כוחות מנוגדים בגוף שלי
אבל ניסיתי לעזור לכוח הסקרן שקירב אותי אל הדלת, ואז נגעתי בידית מברזל קר, הורדתי אותה מעט והדלת נפתחה כאילו מעצמה.
אור מסנוור הגיע לעיני וחשתי בעיוורון זמני, אין לי איך להסביר את זה
אחרי שהתרגלתי מעט לאור החזק ראיתי שהחדר לא ריק, היה בו כיסא, שולחן ו… תמונה תלויה על אחת הקירות, החדר היה דיי משעמם אם להגיד את האמת.
אני מניח שזה מה שאתם רוצים לדעת, רק את האמת
ועכשיו הרגשתי כאילו אני חיי בתוך איזה אגדה, ומלמלתי ספק לעצמי ספק לאדם בלתי נראה שאולי היה לידי, בעודי מרים את עיניי למעלה, "תודה על הכל אבל הבדיחה לא בדיוק הצליחה כי אותי זה לא מצחיק".
התיישבתי על הכיסא ומולי הופיע מסך, במסך ראיתי את עצמי, ומשהו במה שהוצג במסך היה נראה לי מוכר, או יותר נכון מישהי ואז הבנתי שהבחורה שראיתי שם זו אותה בחורה שהייתה מקודם בחדר שלי, "אילו עוד הפתעות מחכות לי?"
הבחורה הזו הייתה במסדרון של הבית שלי, כאילו הגיעה משום מקום, והיא נכנסה לתוך החדר שאני יושב בו ממש ברגע זה ולמרבה ההפתעה לא היה שם כיסא ושולחן, היא נגשה לתמונה שהייתה תלויה על הקיר ונגעה בה, "אני כנראה באמת חי בסרט", הקיר שעליו הייתה התמונה נמוג ובמקומו הופיעה מנהרה ארוכה וחשוכה.
והיא הלכה בה, "היא שרוטה".
ואז המסך נעלם, לא היה לי הרבה מה לעשות אז ניסיתי לחקות את מעשיה של הנערה ונגעתי בתמונה ואני לגמרי הזדעזעתי, הקיר באמת נמוג והופיעה מנהרה, "אני כאילו צריך ללכת בה?" לא חיכיתי הרבה והתחלתי ללכת בה.
טוב, החושך שעטף אותי במשך השעות הבאות לא היה נחמד במיוחד, אבל מה יכולתי לעשות? אז הלכתי והלכתי… לא רציתי לחזור אחורה, ועדיין איתי בטוח שאני חולם והכל מתוך אותה שינה עמוקה שנפלתי לתוכה, "אין מצב שזה אמיתי".
הרגשתי כבר תשוש לגמרי כי המנהרה לא נגמרה, ואיבדתי את תחושת הזמן, איך אפשר שלא אם אתה נמצא בתוך מנהרה בלי סוף ואתה לא יודע לאן ללכת?
אז הלכתי עוד אד שראיתי אור בוקע מקצה המנהרה מסתבר שהמשפט, "יש אור בקצה המנהרה" נאמר במיוחד בשבילי.
אז התחלתי ללכת מהר על אף תשישותי.
ואז הגעתי לחדר דיי דומה לחדר ממנו יצאתי והייתי בטוח ששוב מישהו מנסה עליי בדיחה לא ממש מצחיקה.
אז ניגשתי מהר לדלת ופתחתי אותה, אבל מה שנגלה לעיניי היה דבר אחר לגמרי מאשר מסדרון הבית המוכר והאהוב שלי.
צעדתי שתי פסיעות פנימה והדלת נטרקה מאחורי, ניסיתי לפתוח אותה ללא הצלחה, ונשארתי תקוע בתוך חורבה, משהו שהיה פעם בית אבל עכשיו היה נראה כאילו מישהו ניסה לפוצץ אותו והצליח לעשות חצי ממה שהתכוון בהתחלה.