thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 20

אשמח לשמוע את תגובותיכם ודעותיכם לסיפור שלי, בבקשה כיתבו ואימרו לי איך הסיפור ומה אתם חושבים עליו
אם כדאי לי להמשיך אותו…. ואולי תעלו רעויונות בעצמכם להמשך הסיפור (יש עוד כמה פרקים שכבר כתבתי להמשך אבל מעניין איך אתם הייתם ממשיכים ואולי, מי יודע, אני אוסיף את זה איפשהו בסיפור שלי)
אז הנה פרק 20
מקווה שתאהבו :))
קריאה מהנה

אז אתם זוכרים את זה שנעלמתי? טוב, זה לא היה הסוף, איבדתי את ההורים שלי, נעלמתי, וכל מה שתיקנתי נהרס, ממש כמו המילים של הרמז "והלחמי בשאול, אותך ימשוך אליו"
אז עכשיו אני צריכה להלחם בשאול, אחרי שנעלמתי, תאמינו או לא, אבל הרגשתי כאילו הגעתי אל הגיהינום, אנשים בשחור היו סביבי, והרגשתי אש בוערת בגופי, לא הייתי בטוחה אם אני חיה או מתה, למעשה זה לא היה הגיוני שאני אהיה מתה אם אפילו לא נולדתי,
ניסיתי לגשת אל האנשים בשחור אך איש מהם לא הביט בי, כאילו הם לא רואים אותי, הדמעות התחילו לרדת מעיניי והרגשתי שאני נמסה, הבטתי על הידיים שלי ומה שראיתי היה ממש מוזר, מצד אחד הייתי ממשית, אבל מצד שני הגוף שלי היה חצי שקוף, כאילו אני לא באמת שם
הלכתי והלכתי, כשאני מרגישה את עצמי אבודה, ומחשבות רצו בראשי, אחרי זמן שלא הגעתי לשום מקום ורק הלכתי בתוך השאול, נעצרתי והבטתי סביבי, עכשיו כבר לא היה שם אף אחד.
"שמישהו יוציא אותי מפה", הצעקה ששמעתי הייתה מחרישת אוזניים, הסתכלתי מסביב ולא היה שם אף אחד, ואז שמעתי את זה שוב, "שמישהו יוציא אותי מפה", ניסיתי למצוא את מקור הקול, ואז הסתכלתי לרצפה וראיתי שאני הולכת על רצפה שקופה, כאילו אני באוויר, מתחתי היה מקום ממש מוזר, כאילו בית סוהר, היו שם תאים לאורך מסדרון ארוך.
התחלתי לרוץ, מסתכלת על המסדרון מתחתי, מקווה לא לאבד אותו, וכשראיתי את קצה המסדרון ראיתי סולם שמוביל ישר אל המקום בו אני נמצאת, אבל הייתה בעיה אחת, הסולם כאילו נגמר בשום מקום והרצפה מתחתי הייתה מוצקה.
ירדתי על ברכי וגיששתי את פני השטח של המקום שבו הייתה אמורה להיות דלת עד שמצאתי אותה, הייתה שם ידית, בכוחות על משכתי אותה והרגשתי שכוחותיי נוטשים אותי לטובת העייפות והייאוש שמילאו אותי,
"אסור לי להתייאש", מלמלתי לעצמי כל כמה שניות, כשהרמתי את הדלת לגמרי, עמדתי עוד שניות ספורות מעל הפתח ואז, בלי לחשוב פעמיים ירדתי למטה, המסדרון היה ארוך, והתאים לידי היו ריקים, אך כל תא היה עם ברזלים, מה שבטוח שמי שנמצא בפנים לא יכול לצאת משם.
הלכתי לאורך המסדרון, מנסה למצוא את מקור הקול שצעק שוב, "שמישהו יוציא אותי מפה" ואז ראיתי אותו,
זה היה תא באמצע המסדרון מצד שמאל שלי. מישהו עמד שם, פניו מכוסות, מושפלות לרצפה וידיו אוחזות בברזלים, מנסות להזיז אותם מהמקום, והיה שם מנעול, מנעול גדול, נראה היה שצריך לו מפתח מיוחד.
התקרבתי אליו והייתי כדי צעדים בודדים מהתא שלו, ואז הוא הרים את ראשו, צעקה נפלטה מפי, עיניו היו שקועות בחוריהן, פניו היו כמושות, ועצמות לחיו היו בולטות, שפתיו היו יבשות, ושערו סתור ויבש, כאילו הוא לא התקלח זה זמן ארוך, כאילו הוא לא אכל בתקופה ארוכה,
"אשלי?" הקול היה מוכר לי, הוא דיבר אליי, וזה היה אותו אדם שעמדתי מולו, מסתבר כי היו אלו שפתיו שזזו ולא היה שם אף אחד נוסף.
"אשלי תעזרי לצאת מכאן, אני לא יודע למה אני כאן", הוא היה נשמע אומלל וניסיתי להבין למה הקול שלו מוכר לי אבל את הפנים אני לא מזהה.
"מי אתה?" החלטתי לשאול את זה אפילו שהייתה לי הרגשה שזה יפגע בו.
"אשלי, את לא מזהה אותי? זה אני א.." אבל הוא לא הספיק לסיים את המשפט שלו כי הוא התמוטט על רצפה,
התקרבתי מבר לתא שלו והכנסתי את ידי מבעד לסורגים, מנסה לגעת בו, כשהצלחתי לתפוס את חולצתו משכתי אותו אליי, בקושי רב.
שמתי את ידי מעל אפו והרגשתי נשימות קטועות, "מה הולך פה? מי זה? איפה אני? מה אני צריכה לעשות עכשיו? ואיך לעזאזל אני יוצאת מפה?"
השאלות הציפו את ראשי בזו אחר זו אבל לא היה מי שיענה לי תשובה..
ואז נזכרתי בשתי השורות האחרונות של השיר, אולי הן תעזורנה לי לפענח את המקרה הזה, "את המשימה עברי בהצלחה, ותקבלי שלווה ואהבה, המפתח נמצא מאחורייך", איזה משימה אני צריכה לעבור בהצלחה?
נאמר לי להלחם בשאול, אבל איזו משימה אני צריכה עכשיו לעבור בהצלחה?
הסתכלתי מאחוריי, ולא ראיתי שום מפתח, ונזכרתי שאסלן אמר לי שזה לא הפשט של המילים, אני צריכה לפענח את זה, אז מה קורה פה עכשיו?
החלטתי להמשיך במסדרון ולראות מה אוכל לגלות בהמשך, כי הוא פה שוכב על הרצפה ואני לא יכולה לעזור לו, אבל איך אד איפה התא שלו? כיוון שאני הייתי בחולצה קצרה כמעט בלי שרוולים, החלטתי לקרוע שרוול אחד מחולצתו, הכנסתי יד נוספת אל התא ומשכתי את החולצה שלו, קורעת את השרוול,
אחרי שהשרוול היה בידי נעמדתי וקשרתי אותו אל אחד הסורגים, "ליתר ביטחון"
ואז הסתכלתי עליו עוד פעם אחת והלכתי משם, ממשיכה במסדרון.
אני חושבת שהלכתי שעות על גבי שעות והכל היה אותו דבר תאים על גבי תאים על גבי תאים, כאילו אני חוזרת על עצמי כל הזמן והעניין הוא שכל התאים היו ריקים, חוץ מאותו תא שבו שכב דומם הבחור ההוא.
הרגליים כבר כאבו לי ממאמץ ההליכה המפרכת והצעדים שלי הלכו ונעשו קטנים, הכל היה נראה אותו דבר וכבר התייאשתי למצוא יציאה עד ששמעתי את זה,
שמעתי קולות של אנשים מדברים, מתווכחים ביניהם,
"אז מה נעשה איתו עכשיו? לא הספיק לכם לשנות את מראה פניו, תראו איך הוא נראה, אי אפשר להמשיך עם זה"
"קיבלתי התראה שהוא התעלף שם, מה נעשה עכשיו?"
"צריך לקרוא לה, רק היא תצליח לסיים את זה"
"אבל היא נכשלה, היא נעלמה, זוכרת?"
"אתם יודעים איפה היא עכשיו?"
"היא אמורה להיות באולם השחור, אנשי השחור אמרו שהם ראו אותה, אבל היא נעלמה מעיניהם אחרי שצעדה צפונה"
"צפונה? צפונה זה לא טוב, אתם חושבים שהיא גילתה את התאים?"
"יכול מאד להיות שכן ויכול מאד להיות שלא",
הפסקתי להקשיב, הבנתי שהם מדברים עליי ועל האסיר ההוא, הם שינו את תווי פניו, מה שאומר שאני מכירה אותו, יכול להיות שהוא לא שם לב שפניו השתנו כי אז הוא התחיל לשאול אותי אם אני לא מזהה אותו.
אבל דבר אחד טוב, הם לא יודעים שאני פה, המשכתי להתקדם, מנסה למצוא את מקור הקולות, ואז ראיתי אותה, זו הייתה דלת בצבע אפור, כאילו היא עשויה מפלדה, התקרבתי אליה ומיששתי אותה, היא הייתה עשוי ממתכת, המתכת הייתה קרה ונרתעתי מעט מהמגע.
ואז שמעתי מבעד לדלת כיסאות נגררים לאחור, וצעדים התחילו לפסוע, אבל נשמע היה שהם לא באים לכיוון הדלת הזו, אלא לכיוון דלת אחרת שכנראה יש בחדר הזה, כששמעתי את הדלת ההיא נסגרת פתחתי את הדלת שהייתה לפני.
ראיתי חדר ישיבות, זה היה ממש כך, למרות שלא הבנתי את הקשר, "הרי אני בכלל לא בעולם האמיתי ואני גם לא בשום עולם אחר, אז איפה אני כן?"
נכנסתי לתוך החדר, וראיתי שבקיר שמשמאלי ממוקמת דלת נוספת, אבל היא הייתה נראית עשויה רק מעץ, מלפני היה חלון גדול, אבל החלון לא שיקף כלום, רק שחור שחור שחור, "מה זה המקום הזה?"
ואז ראיתי בקיר הימני מסך, מסך גדול שכיסה כמעט את כל שטח הקיר, המסך היה מכובה וראיתי שלט על השולחן שהיה במרכז החדר, נגשתי אליו והדלקתי את המסך.
אחרי שניות הוא נדלק וראיתי, מרוב ההלם נפלתי לכיסא שניצב מאחורי,
על המסך היו שתי תמונות, אחת של אנדי, מתחתיה היה כתוב לפני והשנייה, של אותו בחור שראיתי באותו תא, היה חץ מהתמונה של אנדי לתמונה שליד.
"אז הבחור הזה זה אנדי?" כמעט התעלפתי.
המשכתי להסתכל עוד קצת בתמונות וכמעט שלא שמעתי חריקת דלת מאחורי.
ואז יד נגעה בכתפי, "אשלי, מה את עושה כאן?"