thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 18

אני מקווה שתאהבוווו
ופליייזזזזזז אני ממש רוצה תגובות…
קריאה מהנה :))

נחתתי בתוך גינה של בית, גינה קטנה ומטופחת, הגדר החיה סביב הגינה הייתה יפה מאד, בחלקה היו פרחים יפים ובחלקה עצים ירוקים, ירוק העד שהיה סביבי נקטע במבנה בצבע שמנת, נראה היה שעיצבו אותו במיוחד, כי כל שאר הבתים בסביבה היו הרבה פחות יפים, הצצתי מבעד לחלון הגדול.
מתוך החדר נשקפה אליי ספה יפה וחדר מצוחצח, ממש כמו של אנשים עשירים.
ואז חלפה שם אישה הדורה, ניסיתי לזהות אותה אך לא עלה בידי, "איפה אני הפעם? בת כמה אני בכלל? ומה אני אמורה לעשות פה?" השאלות הציפו אותי אך לא היו לי תשובות,
דבר אחד ראיתי, הבקבוקון עוד היה אצלי, מה שאומר שעניין העולמות האחרים עדיין לא פתור, "אבל מה עליי לעשות עכשיו?"
הרהרתי בשאלה בעוד ראיתי גבר יוצא ממכונית חונה, את פניו לא היה לי קשה לזהות, זה היה אבא של סת', ועכשיו הכל היה ברור לי, אני אמורה להפגיש בין אמא של סת' לאבא שלו, כדי שיהיה סת', מה שאומר שעכשיו אני שנה לפני שנולדתי, או יותר.
"מוזר שהצלחתי להגיע לפה בגילי המקורי, אבל כנראה שכל דמות חשובה להתפתחויות ולא רק ספיר", מלמלתי לעצמי בהבנה.
ראיתי את אבא של סת' נכנס ומנשק את אותה אישה, "איפה אמצא את אמא של סת'?" הסתובבתי קצת ברחוב, מקווה לקבל תשובה, אך לא עלה בידי, את הבקבוקון החסנתי בתוך התיק שהיה לי, משתדלת לשמור עליו שלא ישבר.
טיילתי עוד ברחבי העיר, עד שמצאתי בית קפה קטן וצנוע בפינת רחוב צדדי.
ישבתי שם זמן לא מוגבל יושבת וחושבת מה עליי לעשות ובין לבין עלתה מחשבה במוחי של "מה יהיה הדבר הבא שעליי לתקן?"
הוצאתי את דף השיר מכיסי וקראתי את השורות הבאות, "תמצאי שלווה ואהבה תחזור לזרועותייך, מצאי את הדלת אל החלומות שחלמת", ידעתי שמה שכתוב זה לא הפשט, אז אילו חלומות אני אמורה למצוא? ואהבה, איזה אהבה זו?
המשכתי להתבונן בפיסת נייר בחוסר אונים, "מה עליי לעשות?"
ואז ראיתי אותה, מהמטבח יצאה אישה צנומה, פניה מעט חיוורות ונראה היה שלא טוב לה, אך זיהיתי את תווי פניה של אותה אישה שהכרתי, נגשתי אליה והיא הביטה בי במבט מוזר, "את יודעת שאנחנו סוגרים עכשיו?"
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה חצות, אני חייבת למהר, זמני אוזל, הנהנתי אליה ומשכתי אותה הצידה, "יש לי משהו להגיד לך"
היא עדיין לא הבינה על מה דיברתי, אבל זכרתי מה סת' סיפר לי על איך שהוריו נפגשו, הוא סיפר לי שאבא שלו יצא באחד הלילות מצוברח מהבית והיא, אמא של סת' פגשה אותו במקרה ברחוב, הם ישבו ודברו, וקשר של אהבה נרקם ביניהם,
אמא של סת' המשיכה להסתכל עליי ואני רק אמרתי, "את צריכה שיפוץ קל, ו.." חשבתי מעט, ואז אמרתי לה, "ואז תמצאי שלווה ואהבה תחזור לזרועותייך",
היא לא הייתה נראית מאושרת רק אמרה לי, "אני כבר לא מאמינה באהבה", הנדתי את ראשי ביגון, 'זה הולך להיות קשה'.
לא הסכמתי לוותר לה וזירזתי אותה לנעול את המסעדה ולבוא איתי, היא טענה שאין לה הרבה מה לעשות, אז למרות שהיא לא מכירה אותי, היא תבוא איתי, משכתי אותה אחריי אל רודריגו, ידיד של אבא שלי, שידעתי שעוזר לכל מי שהוא צריך.
אונם ידעתי שהוא לא מכיר אותי, עדיין לא, אבל הוא אדם טוב, אין ספק שהוא יוכל לעזור, היא הלכה אחרי דוממת ברחובות הריקים כשמידי פעם מופיעים שיכורים לעינינו, השתדלנו להישאר בין הצללים, שלא נכנס לצרות,
ואז הגענו אליו, בשעה מאוחרת דפקתי על דלת ביתו, אדם צעיר, טרוט עיניים פתח לי את הדלת, "מי אתן? ומה אתן רוצות?"
"רודריגו, אני יודעת שאתה עוד לא מכיר אותי אבל אתה חייב לעזור לי", הצבעתי אל אמא של סת' שעמדה מאחורי בין הצללים והיא התקרבה מעט כשסימנתי לה בידי.
"אני אומנם לא יודע מי את, אבל היא צריכה שיפוץ קל, אבל באמצע הלילה?" הוא היה נראה ספק משועשע ספק עצבני.
"כן זה דחוף לעכשיו", דיברתי אליו בקול מתחנן והוא הסכים.
נכנסנו פנימה וכעבור חצי שעה יצאנו החוצה כשפניה היו נראות רכות יותר, פחות חיוורות וגופה היה לבוש בשמלת ערב נעימה.
"תודה רודריגו", זרקתי לעברו, מושיטה לו שטר כסף שיכפר על גזילת שנתו,
"לא לא לא", כשאמר זאת המבטא הספרדי שלו בלט מאד, "זו הייתה טובה, אבל עכשיו את חייבת לי אחת", הוא הצביע עליי בחיוך וקרץ,
חייכתי אליו ואז הסתובבתי ויצאנו משם.
הלכתי לאותו גן שסת' הזכיר את שמו באוזניי פעם אחת, "אני מקווה שזה המקום הזה", מלמלתי, ספק לעצמי ספק לאמא של סת'.
היא הסתכלה עליי לא מבינה, פתחה את פיה לשאול משהו אבל שמתי את אצבעי על שפתיי להורות לה שלא תדבר,
ואז ראיתי אותו, אבא של סת' ישב על אותו ספסל שסת' לקח אותי פעם אליו, הוא היה נראה עצוב, שבור ממשהו.
תפסתי את אמא של סת' בידה וסימנתי לה לבוא אחריי, התרחקנו ממנו מעט, "תשמעי, לכי אליו", סימנתי לה על הגבר שישב שם, "תעודדי אותו, את יודעת את העבודה, ואל תפחדי, זו האהבה שלך", הוספתי כשראיתי אותה עוטה מבט מבולבל ומסתייגת מדבריי.
היא הסתכלה עליו ובהיסוס היא התקרבה אליו, כשהייתה לידו, התיישבה על הספסל מעט מרוחקת והתחילה לדבר איתו, מקטעי השיחה הבנתי שזה זורם.
ישבתי שם שעות, ראיתי אותם מדברים בלי הפסקה, "כאילו העייפות לא חלק מחייהם", ואז עלו קרני שמש ראשונות, בתחילה הם לא שמו לב אליהם אבל אז ראיתי אותם קמים, הוא לחץ את ידה, ומשעתי אותו מבקש את מספר הטלפון שלה.
"ופה תפקידי הסתיים", אמרתי בחדוות ניצחון, כשחיוך מרוח על פניי ובין רגע הרגשתי את עצמי מסתחררת במערבולת, המערבולת סחפה אותי… וסחפה..
"לאן הפעם?"
ואז נפלתי בחבטה שקצת כאבה לי לתוך אותו חדר לבן ושוב הייתי מוקפת באותם אנשים שנכשלו במשימתם.
"מה אני עושה פה שוב?"
"התפקיד שלך לא הסתיים", הקול המהדהד בקע מכל מקום סביבי, חיפשתי את מקורו אבל אז הופיעו הוריו של אנדי.
"אבל… מה עוד אני צריכה לתקן?"
"יש עוד כל כך הרבה אשלי, תביני שזה ממש לא הסוף", חיוך הפציע על פניהם, כאילו הם צוחקים לאידי.
ואז אנדי, כבול באותה צורה, הגיע שוב משום מקום בתקרה כמו הפעם קודמת.
"ואני מניח שחייו חשובים לך", אמר אבא של אנדי, הוא ניגש אל אנדי והרים את סנטרו הרפוי.
"איך חייו קשורים למשימה שלי?" התזתי לעברם בכעס הולך וגובר עם כל שנייה שעוברת.
ואז ראיתי את אנדי מחוויר, וכל שנייה שעוברת גורמת לפניו להיות יותר ויותר לבנים, כמעט בצבע החדר הזה.
רצתי אליו ודחפתי את אביו ממנו, תפסתי את פניו בין כפות ידיו וחיבקתי אותו, לוחשת אליו, "אל תדאג אהוב שלי, אני אציל אותך, אני מבטיחה".
ובאותו רגע נכנסתי למערבולת נוספת מרגישה את אנדי נעלם מבין ידיי, ונסחפתי הרחק אל הלא נודע.